למי מתפלל האלוהים ?

עקרונותיה של Ishitva

הבנת מהות יצירת העולם והבהרת מושג ה"מציאות"

( טקסט ואיור לילא פוייט )

עקרונות מסויימים של Ishitva נידונו בעבר לא פעם ולא פעמיים. בוא נציין כעת את העיקריים שבעקרונות המרכיבים את הבסיס התיאורטי של Ishitva:

1. למחשבות יש כוח רב

2. המחשבות שלנו הם אלה היוצרות את המציאות שלנו

3. הכרה והבנה מלאה של התהליך המחשבתי ושליטה במציאות הפנימית שלנו עוזרת לתקן ולבנות את המציאות החיצונית

אישיטווה זהו כוח היוצר את המציאות , כלי אלוהי, מעין מכחול של אומן שבעזרתו ניתן לצייר תמונה, שהיא המציאות שלנו. הרעיון והמשמעות של התמונה תמיד יהיו תלויים בכשרון וביופי הפנימי של היוצר, או בחוסר הכשרון, או בלכלוך הפנימי.

מי הוא זה בעל היכולת , איזו מציאות הוא יכול ליצור באמצעות Ishitva, ולמה לו ליצור משהו בכלל?

בוא נתחיל בהבהרת המושג "המציאות". מה אנו מבינים כשאומרים לנו "מציאות"? כל אדם מפרש את חייו, כולל כל הפרטים, עד הקטנים ביותר, המרכיבים אותם כ-"מציאות" שלו. הדבר הראשון אותו אנו מחשיבים מציאותי הוא כל הביטויים השונים של העולם הפיזי אותם אנו יכולים למנות, להרגיש ולראות. כידוע, תפיסת המציאות משתנה מאוד מאדם לאדם. אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה "יראו" ו"ידעו" דברים שהם חלק ממציאותם בעוד שאחרים לא ירגישו בזאת כלל. המשתמע מזה הוא, שכל אדם יתפוס את מציאותו , קודם כל, כמה שהוא מסוגל לעבד בהתבסס על ניסיונו האישי, ולאחר מכן, ישלב האדם במציאותו את אמונותיו , אותם הוא שואב ממקורות שונים, אותם הוא רואה כמהימנים. במילים אחרות – תפיסת המציאות היא תמיד סובייקטיבית. יתרה על כן, ככל שרעיונות, מעשים , וכו', קרובים (לאו דווקא במובן הפיזי) יותר לאדם, כך יש להם מקום רחב יותר במציאותו. התודעה שלנו תופסת כמציאות , את מה שנמצא בשדה המידע שלנו.

בוא נדמיין את המציאות האישית שלנו כאותו שדה מידע, שגבולותיו מטושטשים, וכלל לא קבועים במקומם. מעבר לגבולות נמצא "העולם הלא ידוע", ובתוכם נמצא כל המידע ה"בדוק" וה"ידוע". מעבר לגבולות הללו המידע הופך להיות לא בדוק , לא מאושר ע"י הנסיון העצמי שלנו , מוטל בספק ולכן לא מציאותי. נכנה את השדה מחוץ לגבולות – "השדה האינפורמטיבי האישי".

ביטוי השדה האינפורמטיבי מושפע מהשכלתנות של האדם, והאופן שבו הוא קושר את הדברים.

אם כך, התודעה מורכבת מ: (תמונה מס. 1)

1. התודעה (אנרגיה הנמצאת באדם)

2. נושא התודעה

3. הצורה שנוצרת ע"י נושא התודעה, כדי להכיל את התודעה (שזו בעצם תמונת המציאות שלנו)

תמונה מס 1

הנולד מהעקרונות העיקריים של Ishitva הוא שנושא התודעה הוא זה היוצר את המציאות בשדה האינפורמטיבי שלו. נושא האנרגיה הזו (אנרגיית התודעה), משתמש בה ומקנה לאנרגיה צורה ייחודית, העונה לעולם התוכן שלו, הפרשנויות שלו , האמונות, השכנועים שלו וכו'. הנושא מקנה לאנרגיה אינ-פורמ-ציה לפי רמת הידע והחופש שלו. (שימו לב למילה אינפורמציה “In-form”: הקניית צורה). אינפורמציה היא אנרגיה שקיבלה תוכן מסויים מהנושא שלה וכך צורתה נקבעת ע"פ אופן החשיבה של הנושא.

ברור שכל שדה אינפורמטיבי מושפע משדות אינפורמטיביים אחרים , כיוון שאדם גר בין משפחה, קרובים, חברים, וכמו כן אנשים הלא קשורים אליו. כולם נמצאים באותו מרחב אינפורמטיבי, ולכן באופן בלתי נמנע כולם משפיעים אחד על השני.

תמונה מס 2

עכשיו נגענו בעקיפין במושג "תודעה קולקטיבית", מושג שבַרַרְנו בסמינר הקודם. נחזור בשנית על ההגדרה הזאת, כי היא חשובה ומרכזית בהבנה של ארגון יצירת המציאות בשלמותה.

אם כך, בוא נניח שהרכב התודעה האינדיווידואלית, נכלל בהרכב הכולל, אשר אותו נכנה "תודעה קולקטיבית" או "רמת מציאות קולקטיבית". (בהבנת המושג "מציאות קולקטיבית" נכנס לתמונה גם תחום הנקרא "תת-הכרה קולקטיבית"). תמונה מס. 3.

תמונה מס 3

לדוגמא, לכל קבוצת אנשים, הנפגשים לעתים, קיים הלך מחשבה משותף, הרגלים, נורמות התנהגות, כוונון רוחני מסויים. הכוונונים האלה מוכרים לנו בתור מנטליות. התודעה הקולקטיבית היא למעשה הקשת המנטלית הקיימת בעולמנו.

מובן מאליו הוא שתודעה קולקטיבית קיימת לא רק אצל בני האדם אלא גם אצל חיות שונות כגון תרנגולות , קופים , יצורים חד-תאיים ועוד, וכמו כן אצל אובייקטים דוממים (לאובייקטים דוממים גם כן קיימת תודעה) , כמו למשל מכוניות, מחשבים, טלפונים סלולריים וקויים, כדורים פורחים , אש, מים ואוויר, ואפילו יסודות כימיים.

סיכום התודעות של כל אחד מהאובייקטים בקבוצה בעלת איברים דומים, קיימת בעולמנו ומוכרת לנו כתודעה הקולקטיביתהפלנטרי, והיא זו היוצרת את המציאות הקולקטיבית.

המציאות הזאת היא למעשה :

הממוצע של תודעות כל האיברים המרכיבים את אותה קשת מנטלית

מה זה "ממוצע תודעות"?

דמיינו לכם, ששלחתם את "בקשתכם" האומרת איך אתם רוצים שהעולם שלכם ייראה, למאגר נתונים כוללני, המכיל את כל האינפורמציה. במאגר הנתונים הזה נמצאות גם ה"בקשות" של כל שאר תושבי הכוכב. לאחר איסוף כל המידע, ועיבודו, כמו שעושים בבחירות לדוגמא : 90% מהאנושות קבעו שעגבניות יהיו עגולות ומלפפונים – ארוכים, 1% קבע בדיוק ההפך , ול-9% זה כלל לא משנה. התוצאה: לפי בקשת הרוב , העגבניות יהיו עגולות, והמלפפונים ארוכים!!!

כך עובדת התודעה הקולקטיבית, הממרכזת ושואפת למכנה המשותף הנמוך ביותר, תוך התחשבות בדעתם, רצונם, חלומותיהם וכו', של כל תושבי הכוכב. כעת בוא נצפה על המתרחש דרך משקפיים של אדם בוגר, ולא ברמה של כיתה א'. לכל המחשבות יש ביטויי ויברציות-גלים של הטבע. ברור הוא שכל מחשבה של כל תושבי הכוכב – היא אובייקט אנרגטי עם אפיוני גל משלה – כמו בפיזיקה קוונטית. כל הגלים מתמזגים למסה אחת (תודעה קולקטיבית) ובלית ברירה פועלים אחד עם השני. הגלים המסיביים יותר מתחילים ליצור תהודה בעת תהליך ההתמזגות. כך נוצר אובייקט אנרגטי גלובלי – "מחשבה קולקטיבית" אשר היא היוצרת למעשה את המציאות הכוללת. "מחשבה קולקטיבית" בתודעה אנושית מוגבלת היא למשל ההפרדה בין אנשים "פשוטים" ליצורים מיסטיים כמו : אלים , שדים, מלאכים , רוחות-רפאים וכו', הנמצאות בעולם האסטראלי ושולטות בעולמנו ומנווטות את האנשים. אלה החושבים ככה – באמת חיים בעולם שכזה. הניואנס הוא שאנשים בעלי תודעה מוגבלת ביכולתה לא רואים שהם אלה שיוצרים את כל היצורים הללו, שבתורם שולטים עליהם ומנווטים את חייהם, לטוב ולרע.

ממוצע בדרך של סטטיסטיקה מקבלת תכונות של עמידות, מקובעות , כאילו "מתקשה" אל תוך עולמנו. דוגמא פשוטה לכך: חילוף עונות השנה. תמיד אחרי החורף יבוא אביב , ואחרי האביב קיץ, ואף פעם לא להפך. תמיד בבוקר השמש עולה, ובערב שוקעת, תמיד האדם קודם נולד…ואח"כ מת, כל זה בגלל העובדה שממוצעי התודעות "מתקשים" בעולמנו, הופכים ליציבים, דבר היוצר מציאות כוללת יציבה וקבועה. כך נוצרת האשליה שהמציאות היא לא בשליטתנו, שאין לנו עליה השפעה. הנקודה הזו היא נקודת הקבעון של המוח האנושי, הנקודה בה הוא הולך לאיבוד, נהיה אחד מהזרם ולא משפיע על מציאותו.

בוא נלך שלב אחד קדימה, וננסה להבין לעומק את הקשר שבין רמות מציאות שונות , וסיכומים שונים של תודעות קולקטיביות.

אם כן, ביצירת המציאות הקולקטיבית משתתפים כל אלה, הנמצאים ב"קולקטיב" (הלאה נבין כי גם הקולקטיב הוא יציר מוחנו) כל אחד משפיע על תמונת המציאות הכוללת (מלמטה למעלה); יחד עם זאת, הכללים המציאותיים של המציאות הפיזית המתקבלים דרך מרכוז ממוצעי התודעה של כולנו, הם אלה המשפיעים על כולנו , הפעם מלמעלה למטה. התוצאה הסופית היא שכל העולם קשור זה בזה, ומשתתף ביצירת העולם ומשפיע איש על רעהו.

התודעה הקולקטיבית, כפי שכבר ציינו – היא מאגר נתונים ייחודי, אשר מכיל אינפורמציה, ההכרחית לכל בני האדם המרכיבים את המרחב הקולקטיבי. מאחר וכולם "מחוברים" למאגר הנתונים הזה, לכל אחד יש גישה לאותו מידע , הנחוץ לו לצורך החיים. במאגר "מקודדים" למשל הרפלקסים של עולם החי, העולם הביולוגי, אשר מאפשר לבריות לשרוד (כמו למשל רפלקס מציצה של תינוקות), ועוד מידע רב ושימושי.

פעמים רבות אנו מתפלאים ממראות אותם אנו מכנים "סודות עולם החי". "סודות" אלו הם למעשה – שום דבר מעבר ל"תוכנית" השזורה בתוך התודעה הקולקטיבית. דוגמא לכך היא למשל חיבור פשוט של שני תאים – זרע וביצית, היוצר אורגניזם מורכב ובר דעת – תינוק אנושי. מה מניע תא פשוט להפוך לאיברים ומערכות? מה גורם לתא מסויים להתחבר לקבוצת תאים זהים לו , אשר הופכים בתורם ללב, המתחיל משום מה לפעום?

ברמת התודעה הקולקטיבית מתרחשים תהליכי השגחה ואופטימיזציה על כל המרכיבים אותה תוך התחשבות באיזון לטובת הכלל. למה כל המערכות "מורכבות" ככה, שתמיד האיזון הזה יישמר?

אם הטכניקה "סמאיימה" מוכרת לכם, ואם ניסיתם "סמאיימה" על יצור חי כלשהו, הייתם יכולים להרגיש בקלות, שלכל הייצורים החיים יש מכנה משותף אחד – אינסטינקט בסיסי אחד – הרצון לשרוד.

זה לא במקרה – הרעיון העיקרי בעולם הזה הוא חיים. התודעה הקוסמית האין סופית שואפת להתרחב ולהתרחב, בהתבסס על נסיון, דבר האפשרי רק בתנאי קיום חיים, חיים שהם ברי קיום ורצון להמשיך להתקיים, ובעלי בינה מסויימת. האיזון נשמר במטרה לקיים את אחד הנורמות הבסיסיות של האנושות, והוא הרצון להיות.

הגענו לזה, שכל התודעות הבודדות מתחברות יחדיו למסה תודעתית אחת גדולה – תודעה קולקטיבית.

רמות תודעה "גבוהות" יותר מתמזגות להם יחדיו עם רמות תודעה "נמוכות" יותר, וכתוצאה מכך נוצרת רמת תודעה "גבוהה" עוד יותר. כמו שהתודעה הקולקטיבית של בני האדם מתחברת יחד עם התודעה הקולקטיבית של בעלי החיים ויוצרת את התודעה הקולקטיבית של כדור-הארץ, כך התודעה הקולקטיבית של כדור הארץ מתמזגת בתודעה הקולקטיבית של מערכת השמש, המתמזגת בתורה בתודעה הקולקטיבית של היקום וכולו, וכך עד אינסוף. למושג אינסוף קיימת תכונת התרחבות לא רק כלפי מאקרו-מערכות, אלא גם כלפי מיקרו מערכות , כלומר פנימה. רמת המציאות היא לא שכבה העומדת בפני עצמה, הממוקמת איפה שהוא על פני ציר הזמן, אלא משהו הדומה לסְפֵרוׂת רב-ממדיות השזורות זו בזו. כל מערכת תודעה יוצרת לעצמה רמת מציאות משל עצמה העונה למאפייניה של המערכת.

נחזור רגע להגדרת מערכות התודעה. אמרנו מקודם כי לכל שדה אינפורמטיבי ישנו מחזיק משלו, שיוצר מציאות מסביבו, וכך משפיע על מציאותם של אחרים. במקרה של בני האדם ברור כי נושא התודעה הוא – האדם. כך גם במקרה של כל בריה חיה אחרת – מחזיקת התודעה היא אותה בריה. אם כך מי הוא נושא התודעה הקולקטיבית? נושאת התודעה הקולקטיבית היא למעשה ישות עליונה, טראנס-פרסונלית, אנרגטית, בעלת יכולות מרכוז וממוצע אשר עליהם דברנו קודם לכן.

אם נסתכל שוב על פירמידת רמות התודעה , מתבקשת המסקנה הבאה:

קיימות רמות מציאות גבוהות, אשר יוצרות רמות תודעה קולקטיבית גבוהות, אשר מחזיקתה היא ישות עליונה, טראנס-פרסונלית, אנרגטית

תמונה מס 4

זו למעשה התודעה האין-סופית העולמית, ידע קוסמי אין סופי, או כפי שנוטים לכנותו לרוב, "אלוהים", אשר למעשה הוא ישות, שסך-הכל אוצרת בתוכה את התודעה הקולקטיבית של כל הקיים בתבל. בהתבוננות על תרשים רמות התודעה , אנו יכולים לראות מספר דברים. דבר ראשון, ביטוי לרמות תודעה קוסמית אינסופית כאנרגיה בראשיתית, דבר שני- ישות אלוהית – כמחזיקה של התודעה הזו , דבר שלישי – מציאות אובייקטיבית אשר ניתן לכנותה גם אבסולוטית או סופית.

לדון על מציאות אובייקטיבית, על אבסולוטיות, זו משימה לא קלה בכלל. ככל שארגון התודעה הוא מופשט יותר, וככל שרמת המציאות היא כוללת יותר, כך אנו משתמשים בפחות ופחות אמצעי ביטוי. דבר ראשון, בגלל שהכל נהיה פשוט יותר. אתם שואלים בטח, מדוע? במבט ראשון, נראה בדיוק ההפך – הכל צריך להיות הרבה יותר מסובך ומיסטי. המחשבה הזו היא עוד אחת מהטעויות הנפוצות, שמקורן בבורות בסיסית. עם כל מימד נוסף הכל נהיה יותר פשוט בגלל שממוצע התודעות מכיל פחות ופחות פריטים, כללי יותר, וכתוצאה מכך ישנם פחות ופחות נורמות, סכמות לוגיות מוסכמות, וחוקים מקובעים. ככל שמתקדמים הלאה, כך הכל נהיה יותר פשוט. יותר עמוק – יותר פשוט.

כך הדבר הוא גם לגבי הגשמה עצמית. הצורך והיכולת להגשמה עצמית פוחתים ונעלמים אט-אט, עד שהפשטות הופכת לריקנות, לכלום, לאי-קיום. בגלל זה שגור המשפט: "השתיקה יפה לחכמים". אנשים שחוו התמזגות עם האבסולוטיות, האין-סוף, שחוו את הנגיעה באמת המוחלטת , מכירים היטב את מצב הדממה הפנימית.

צ'יטה-וויריטי-נרודחה – עצירת התהליך המחשבתי, כאשר נשארת רק התבוננות, בזמן שלהתבוננות הזאת אין אובייקט התבוננות – כלומר , אין על מי להתבונן. האובייקט פשוט מפסיק להתקיים, נעלם מעצם התהליך. אלוהים ברמת המציאות האובייקטיבית הוא חסר יכולת הכרה עצמית.

שקט פנימי הוא התולדה של החרשת התודעה העצמית וההתבוננות על עצמך. במצב הזה אין על מה, לשם מה, בשביל מי, ולמה. כפי שכתב וייסה בפרשנות ל "יוגה-סוטרות" של פאטאנג'לי: "מהותו המעודנת של ה- Purosho מגיעה לכדי שיא בPradhana ". זה אומר שמאפיין ההכרה ב"פורושו" (תודעה קוסמית קבועה, "עד שקט"), הוא למעשה הסיבה לקיומו – להיות "מעודן" – מגיע לשיאו בבראשיתיות(Pradhana). "פורושו" מתמוסס אל תוך עצמו, תוך התבוננות במציאות האבסולוטית.

באיזו תמונה מתבונן ה"פורושו"?

אם כן, במחזה יצירת העולם משתתפים שני דמויות מרכזיות.

לראשונה נקרא – ריקנות שקטה, טוטאלית. לשנייה – הוויה אין סופית. הכל ולא כלום. (תמונה מס. 5) באופן סמלי בלבד נכנה את הריקנות – אפס, ואת ההוויה – שמינייה מוטית הצידה, סימן האין-סוף.

תמונה מס 5

כעת נברר מה זה ריקנות, ומה זו הוויה. ריקנות היא יותר ריקה מכד הדבש הריק מסיפורו של פו-הדוב. כמו כן היא הרבה יותר ריקה מהוואקום הנוצר בחלל, בהיווצרות חור שחור. היא הרבה יותר ריקה, מהריקנות עצמה. ריקנות היא משהו שאין בו אפילו רִיק.

מצד שני, הכל – זה דרכי הוויה עצומות, חסרות גבולות, חסרות מעצורים. כמו כן, נכלל בו לא רק ביטויים בעולם הפיזי, אלא גם כל ביטויי העולם הרוחני, אשר לא מתבטאות בעולם הפיזי: מחשבות , רעיונות, ובאופן כללי, כלל ביטויי-האנרגיה בתבל.

שני האובייקטים הללו, הכל ולא כלום, נמצאים תמיד במאבק תמידי, ומשנים האחד את השני. כדי להבין את אופן המאבק, כדאי להתנתק מהשכלתנות ומהמחשבה הפורמלית, הלוגית.

הנה דוגמא אחת למודל, המדגים דרך חשיבה לוגית, שבמקרה שלנו מתגלה כשגויה. (תמונה מס. 6).

תמונה מס 6

עצם A ועצם B. מחשבון פשוט הנלמד בכיתות הראשונות, ידוע לכל שמחיבור שני עצמים גיאומטריים נוצר שטח משותף, שהוא הביטוי השווה ל A+B. יחד עם זאת, אנו מקבלים עצם שלישי, השונה במאפייניו מכל אחד ממרכיביו (ולכן A+B = С). כמו לדוגמא, כאשר מערבבים צהוב עם אדום, מתקבל צבע חדש – כתום. גלי האור של הצבע הצהוב מתערבבים עם גלי האור של הצבע האדום, ומתקבל גל חדש , בעל איפיונים שונים משני מרכיביו – גל צבע כתום, בעל אורך גל שונה ממרכיביו.

אם נתבונן על הכל ולא כלום דרך "משקפיים מתמטיות", אז את "הכל" נכנה עצם A , אשר מכיל בתוכו הכל, ואת ה"לא כלום" נכנה "לא עצם A", המכיל בתוכו את כל מה שלא מכיל בתוכו עצם A. ברור הוא, שאם בעצם A יש הכל, אז ב-לא עצם A – אין כלום. הסקה לוגית אלמנטרית מביאה למסקנה שחיבור עצמים כאלו הוא בלתי אפשרי, כיוון שהם מבטלים זה את זה. עם הגעה למצב התודעה הנעלה ("סמדהי") אנו יכולים לא רק לצפות באיחוד חלקי שלהם, אלא אף התמזגות מלאה שלהם. פה הגישה השכלתנית , הדוגלת במבנים לוגים סדירים, קורסת תחת רגלינו.

המאבק בין שני האובייקטים, הכל ולא כלום, מתבטא בחלחול מלא של כל אובייקט לתוך השני, התמזגות מלאה של שני אובייקטים השונים זה מזה בתכליתם, לאחד, ועם זאת , כל אחד מהאובייקטים שומר על כל תכונותיו. המתקבל הוא שההויה האין סופית היא למעשה ריקנות, ובריקנות (במלוא מובן המילה) מתחבאת ההוויה האין-סופית. ( הריקנות היא כזו "ערמומית", שאין בה אפילו את הריקנות עצמה, אך עם זאת יש בה – הכל). (תמונה מס. 7).

תמונה מס 7

ועכשיו נעבור להאתה יוגה , רק לא לגוף אלא להכרה, לתאים האפורים של המוח.

איך מתצבע "חלחול מלא"?

נשתמש במודל , המזכיר וויזואלית שעון חול. כיוון שלריקנות אין תכונות מרחביות, אפשר לדמיין אותה כנקודה אין סופית קטנה, אשר ריקה לחלוטין בתוכה, משהו כמו וואקום מרוכז. מאפיין הוואקום – למשוך פנימה, למצוץ. מה הנקודה מוצצת? היא מושכת לתוכה את האובייקט השני – ההוויה האין סופית. בגלל שעוצמת הוואקום בתוך הנקודה הוא עצומה – התהליך המתקבל הוא מאוד טוטאלי : המציצה מתקיימת במהירות עצומה – כלומר ברגע אחד. לאותו רגע, אין תכונות זמן; זו לא אלפית או מיליונית השנייה, אלא פשוט – עכשיו, ועכשיו לא ממוקם על פני ציר הזמן, כי הוא לא נמשך משך זמן כלשהו

תמונה מס 8א

אם כן, ברגע אחד (עכשיו) ההוויה נמצצת אל תוך הנקודה, והנקודה מתפוצצת אל האינסוף. ( זהו, למעשה, המפץ הגדול). באופן טבעי הריקנות מקבלת סטטוס חדש – סטטוס הוויה אין סופית, הכל. והאובייקט ההוא, ההוויה, פשוט נעלם, נהפך ללא כלום, ריקנות. ( אני מבקשת מכם לשים לב, שתיאור התהליך לוקח זמן כלשהו, אך התהליך עצמו לא לוקח שום זמן, הוא פשוט עכשיו)

כך "הדמויות המרכזיות" מתחלפות בתפקידים. לפיכך, ברגע שהתחלפו התפקידים – שוב נוצרה סיטואציה, שבה נמצאים אותם שני גיבורים אשר היו בה בהתחלה. (את המושג "התחלה" יש להבין לא במובן כרונולוגי של ציר זמן, אלא כמעין מעיין , אשר גם הוא נמצא מחוץ לגבולות הזמן והמרחב). לכן, התהליך אמור להתרחש שוב, והוא אכן מתרחש. (תמונה מס. 8ב)

ושוב הוא חוזר באותו רגע ממש – עכשיו. פיצוץ בתוך פיצוץ , שוב ושוב , באינסופיות.

תמונה מס' 8ב

ה"אורגזמה" הזו מתרחשת תמיד , וברגע אחד. נוצרת כזו תמונה מדהימה , אשר אי אפשר אפילו לדמיין אותה, לתאר אותה במילים, והתמונה הזו היא מראשיתה המציאות האבסולוטית. זו התמונה אשר בה מתבונן ה"פורושו", אשר למעשה לא קיים. (יתרה על כן – אם הוא היה קיים, הוא היה משתגע).

כל המתרחש במציאות הזאת, מתבדר לתוך עצמו.

ראשית כל, כמו שכבר ציינו, לא קיים כאן המושג זמן, והמאורע מתרחש ברגע בודד אחד. שנית כל, גם המושג מרחב, שממנו נגזרות הפעולות התכנסות והתבדרות, כולל בתוכו נקודה בודדת אחת.

(סטייה קלה מהנושא : אתם בטח מכירים את האמרה :"כל העולם בגרגיר חול בודד"? – עכשיו מתברר לכם, שזה באמת כך. בנוסף, נשפך אור גם על אימרות פילוסופיות אחרות כמו למשל חיזוק הטענה , שכל דבר בתבל , אפילו הקטן ביותר, אוצר בתוכו את כל היקום; שלכל אדם יש גישה לכל ידע שהוא, ועוד ועוד…).

כעת, בוא נחזור ל"אורגזמה הגדולה".

אגב אורגזמה, זה ידוע שהריקנות מסומלת כנקביות – כוח היין (YIN) , וההוויה האין סופית כגבריות – כוח היאנג (YANG). תוצאת ההתמזגות שלהם היא החיים. מהעקרון של "כמו למטה, כך למעלה" כך גם נוצרת כל האנושות, אבל בגלל שההתמזגות היא תמיד אין סופית, החיים לעולם לא נגמרים! מפה אנו מגיעים לתובנה שהחיים הם אין-סופיים, והמוות לא קיים.

באופן טבעי, בזמן "הפיצוץ" משתחררת כמות אנרגיה אדירה (ממש כמו בתגובה כימית..). בוא נדייק, לא כמות "אדירה" אלא אינסופית – שהרי אנו דנים בתהליך טוטאלי וקיצוני. אנרגיה זו היא אנרגיית החיים האינסופית בתבל – הבראשיתיות של התודעה האבסולוטית.

מראשיתה אין לאנרגיה זו איפיונים. היא מפוזרת, לא מרוכזת, לא מכילה מידע או צורה. ("המצב הבראשיתי ביותר" המתאפיין בחוסר תכונות – לפי וייסה).

מכאן אנו יכולים לעדכן את הגישה למודל בריאה מרחבי, אך עם זאת לא לשכוח כי אנחנו עדיין נשארים בנקודה אחת , וברגע אחד. כאן אנו מתחילים להתרחב.

אם כך, האנרגיה המתקבלת מהתמזגות של ההכל ולא-כלום, מקבלת מעין "דפיקה" פנימית (זו התגלותה של מהות ה- *Prakriti.) ה"דפיקה" הזו מכריחה את התודעה הבראשיתית לחפש דרכים לריכוז עצמי במטרה לברוא אובייקטים שמסוגלים לפתח את המודעות העצמית. כאילו מישהו מקומת המציאות הנמוכה מעיר את ה"פורושו" היושן "מה קרה נרדמת? תתעורר! תיצור אותי!". (וייסה – "השלב הראשון בהתפתחות האבולוציוניות של התודעה").

(*Prakriti – זהו מקור הטבע החומרי, ההתחלה הנקבית, הפרקריטי היא אנרגיה דינמית, משתנה, ממשיות משתנה, בניגוד ל"פורושו" – התודעה הקוסמית הקבועה.)

כך בגוף המציאות האבסולוטיות מתחילים להווצר קרישי אנרגיה, אשר מקבלים צורה תוך כדי תהליך ריכוז עצמי, וכך מקבלים אינפורמציה (In-Form-ation).

באנרגיות הקרושות האלו מתהווים להם הזמן והמרחב , כדי שיהיה ניתן לעבד את המידע המצוי בהם.

כמו שניתן לראות : הזמן הוא מושג נרכש אשר התרחב למיליוני שנים מתוך רגע אחד בלבד.

השאלה שכעת נשאל היא : לֶמַה מסת האנרגיה המשותפת לכל , התודעה הבראשיתית , הנקייה מתובנות, וחסרת תכונות, מתהוות? איך היא יודעת למה להתהוות?

זוכרים איך לב האדם מתחיל לפעום? איך תא בודד, "ידע" שהוא צריך להתחבר לתאים אחרים וליצור איבר?

באופן בו התאים מתהווים לאיברים באמצעות התודעה הקולקטיבית, כך גם אנרגיה בראשיתית וחסרת תכונות מתהוות בעזרת התודעה הקולקטיבית. ההבדל הוא שהפעם , התהליך מתחיל מלמטה ומגיע למעלה, שלא כמו בדוגמא הקודמת בה זה הגיע מלמעלה למטה.

ה"פירמידה", המודל לבריאת העולם, מתהפך , והכל מתחיל מהתחלה, רק בכיוון הפוך. (מדוייק יותר יהיה להגיד, שהכל קורה במקביל, כיוון ששום דבר לא מתחיל ולא מסתיים, הכל פשוט קיים).

כל רמת מציאות מעודנת יותר (או , יותר נכון להגיד, רמת תודעה) מקבלת מידע מ"נחותים" יותר, שכאילו "מכתיבים" ל"הורים", איך הנ"ל צריכה להיות, כדי שפרי יצירתו , "תינוקו" יהיה בדיוק כזה, כמו שהוא חפץ בו.

מתקבלת מערכת אינטגרלית בה כל משתתף מקבל מידע מהמשתתפים האחרים, וכל משתתף נותן מידע לכלל המשתתפים האחרים. זה אומר, שכל אחד המשתתף ביצירת כולם והכל, הוא עצמו תוצר של היצירה המשותפת. זו הסיבה ש"אלוהים", או בינה קוסמית גבוהה, שואף להתממש בצורות חיים שונות זו מזו, כיוון שרק מעצם המשכיותם , הוא ימשיך להתקיים. הם אלה היוצרים אותו, והוא יוצר אותם…וכך זה נמשך בלולאה אין סופית , מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה, ממאקרו-עולם אל תוך המיקרו-עולם. כך זה נמשך הלאה עד שרמת התודעה , הנהיית מעודנת יותר ויותר, מגיעה לשיאה בבראשיתיות. עד לרגע שנושא התודעה מתוודא לעצמו, הוא מתבונן שוב ושוב במציאות האבסולוטית, ומתמוסס בתוך עצמו. מי מסוגל להיות נושא תודעה כזו גבוהה? כל אחד! כל אחד המודע לעצמו.

כל נקודות הריכוז של התודעה הקוסמית האין-סופית, קשורים ביניהם בקשרים נעלים, טראנסנדנטלים. אבל, משום מה הם מעדיפים לשכוח את קיומם של הקשרים הללו. מדוע?

חלק 2

נביט בשדה האינפורמטיבי הבסיסי, המכיל בתוכו אובייקטיי תודעה מקומיים. ברגע התרחשות ההתהוות (כלומר קבלת צורה לאותם אובייקטים מקומיים) מתבצע תהליך הפרדות של האובייקטים אחד מהשני וכן מהשדה המשותף, תהליך שהוא למעשה אשלייה, שקר.

תארו לכם מה היה קורה אם כל האנשים היו מוארים, והיו מודעים לקשרים הנעלים עם ה"אני העליון" שלהם, והיו מודעים ליכולות האדירות שביצירת המציאות? ל"אני העליון" , במצב כזה, לא הייתה אפשרות לצבור נסיון חיים דרך עיניו של יצור חסר בינה כלשהו, וזה לא מתאים ל"תוכניות" שלו. ה"תוכנית" הראשית היא לנסות הכל, לחיות הכל. כמו שבני האדם שואפים להגשים את כל חלומותיהם, כך גם ה"אלוהים" שואפים לנסות הכל, הקיים אי שם. ה"אלוהים" לא יכול להנות מ לִילַה (משחק האלוהים) , אם פירות יצירתו תמיד יהיו מודעים לפוטנציאל האמיתי הגלום בהם. (שוב אני רוצה לחדד , שבמושג "אלוהים" אין הכוונה לישות נעלה כלשהי. מבראשית, "אלוהים" לא קיים במודע כיוון שהוא מתמוסס בעצמו ולא מודע לעצמו. עם שימוש במילה "אלוהים" מתכוונת אני לתודעה האישית שלכם, שגילתה את האמת, ומודעת לאלוהות שבה). מה שנוצר הוא, שאדם שלא מודע לאמת, הוא חש קורבן במשחק האלוהים, ונתון לחסדי ה"גורל" ואומר "צריך להתפלל , אלוהים עושים ניסויים – ואני בוכה".

מכירים את הבדיחה? :

ילד אחד החליט להיות פרופסור , וכמושא חקר ראשון, תפס ג'וק. הילד שם את הג'וק ואמר לו – רוץ! הג'וק רץ. בשלב הבא הוא תלש לו רגל אחת ושוב אמר לו – רוץ! הג'וק רץ לאט יותר, והילד רשם במחברתו : "רץ לאט יותר". הוא תלש לו עוד רגל, והג'וק רץ עוד יותר לאט , והילד רשם "רץ עוד יותר לאט"! בסוף כמובן הוא תלש לג'וק את כל הרגליים, אמר לו רוץ! והגו'ק לא רץ. המסקנה שנרשמה במחברתו של הילד היא "ככל שתולשים לו יותר רגליים, כך הג'וק מציית פחות".

אלוהים – הוא הילד. בשום פנים ואופן הוא לא מתכוון להתעלל במישהו. הוא פשוט עושה ניסויים, ולמרות הפזיזות הילדותית, הכל נעשה באהבה. אם אתם מבינים ומכירים בעצמכם כאלוהים, אתם מבינים שבניסויים האלו שולטים רק אתם,ואז אתם לא הג'וק – אלא הפרופסור.

הכרה בכל הקשרים הנעלים עם ה"אני העליון", והבנת ה"מערכת" – מעלה את התודעה לרמתה הגבוהה ביותר.

טעות יהיה לחשוב, שמצב ההכרה הנעלה ביותר הוא "סמדהי" או "צ'יטה-ווריטי-נרודחה" או"נירוונה" או המצב בו ה"פורושו" מתבונן על עצמו, ומתמוסס מעצם התהליך. ממש לא! זה לא מצב התודעה הנעלה ביותר.

מצב ההכרה הנעלה ביותר הוא מצב בו אתה , כנושא התודעה האישית המודע לטבעה האמיתי, רשאי לבחור בעזרת כוח הרצון את מקומך במחזה עליו דברנו מקודם.

עם זאת, הבחירה להיות ישות נעלה ואבסולוטית היא שוות ערך לבחירה להיות אדם מן היישוב, החי את חיי היום-יום , הרגיש לנעשה בעולמנו. הייחוד הוא במודעות הטוטאלית ובאי-ההצמדות לאחד המצבים הללו – אפילו לא לנירוונה העמוקה ביותר. אפשר להיות על מוות וכל יכול – זה לא משנה. בשביל זה לא צריך למות, להוולד, ולא להשיג על-מוות. מוות – לא קיים. הכל הוא בר השגה. ממש עכשיו. זמן אחר – לא קיים. פשוט תבחר את עצמך – כאן ועכשיו. תבחר את עצמך – כמו שאתה רוצה להיות!

משברים רוחניים נובעים ממטרות שהוצבו לא נכון, והבנה שגויה של השחרור הרוחני.

כיום , רבים הם האנשים שחוו את חווית ההארה הספונטנית. סביר להניח שהסיבה לכך היא שבתודעה הקולקטיבית הצטבר בסיס נתונים מספיק רחב, כדי לקדם את האנושות לפריצת הדרך העצומה. הבעיה היא שלא כולם מקבלים את החוייה בדרך הנכונה. חווית ההארה עצמה היא לא מספיקה. צריך גם להכיר בה , ולעשות בה שימוש נכון ומודע.

מה מתרחש בתודעת האדם ברגע ההארה? קודם כל, בוא נתעכב על המושג "רגע ההארה". אלה החוו את התהליך, אומרים שזה קורה בן-רגע, כמו הבזק לתודעה – הבזק שממנו והלאה הכל ברור, מובן מאליו, והכל ניתן להשגה. מדוע "רגע ההארה" נמשך תמיד רגע אחד? בגלל שהתודעה האישית "מוצאת את עצמה" במציאות האבסולוטית – ושם אין זמן! כל מה שיש שם זהו רגע אחד בלבד, אבל הוא מספיק בשביל להשיג הכל! אם כך, רגע ההארה קרה, מה הלאה? תודעת האדם התרחבה עד אין-סוף ברגע ההארה אך מחזיק התודעה עדיין נשאר האדם, המצוי בגוף הפיזי – ידיים, רגליים, ראש, ושאר איברים. (איזו גשמיות..באמת…היינו בספרות גבוהות!!).

הגוף, אם הוא "סחב" את המפגש עם האבסולוטיות ברמה הפיזית (שהרי זו חוויה לא טריוויאלית בכלל – וכאן תסלחו לי אבל אני חייבת להעיר : תתאמנו יוגה! חזקו את גופכם! בלי זה רחוק לא תגיעו) ממשיך לתפקד ולהמצא בציר הזמן של העולם הפיזי. רגע ההארה נמצא על ציר הזמן הזה על פני נקודה בודדת אחת, ואילו האדם כהרגלו, מנסה "למתוח" אותו לרוחב, להסתכל עליו במבט רוחבי על פני ציר הזמן, אבל הנקודה לא נמתחת – זה מנוגד לאופיה , ופה הבעיה!

כך האדם מעופף לו במשך חודש, חודשיים , חצי שנה, בזמן שהוא "אוכל" את האדרנלין מה"פיצוץ הגדול" שהוא חווה. לאט לאט ההתעופפות מנמיכה עוף ונהיית קרובה יותר ויותר לקרקע, וכשהאדם מרגיש את רגליו על הקרקע שוב, מתחילה הבעיה האמיתית – כיוון שהוא רוצה להגיע שוב למעלה, אך לא ברור איפה הדלת (ממש כמו במדע בדיוני). למעשה – האופוריה של "אחרי ההארה" – זו עבודת הזכרון, שעם הזמן דועכת , ומה שנשאר בסוף זה רק הזכרון "איזה מדהים היה". ברור הוא שבמצב כזה, האדם מתחיל לחפש שוב את הדרך להגיע למצב שבו הוא היה.

כאן אנו פוגשים את המושג "הארה חלקית", הקורית כאשר לא מתרחש שחזור שלם של הקשרים הנעלים, הטראנסטדנטלים עם כל רמות הבריאה. ההארה שקרתה הייתה חלקית כיוון שהאדם הצליח ליצור קשר מלמטה למעלה, אך לא נוצר קשר מלמעלה למטה. במקרה הזה, ההארה לא יציבה.

טעות יהיה להתייחס ל"סמדהי" (שחרור רוחני, על-מוות, התמוססות באבסולוטיות) כאל חוויה שאורכת זמן כלשהו. במציאות האבסולוטית הזמן לא קיים (כמו שכבר אמרתי , קיים שם רק רגע אחד בלבד). נכון שסמדהי הוא מצב הכרה הנמצא מחוץ לגבולות הזמן והמרחב, כלומר מצב של תודעה אבסולוטית. אבל, התודעה האבסולוטית לא מודעת לכך. היחידי שיכול להיות מודע לכך – הוא אתה, ולכן מצבי התודעה הנ"ל שייכים לתודעה האישית שלך.

עד כה דברנו רק על סיבה אחת מדוע אף בעל תודעה אינו יכול להיות במצב "פורושו" המתבונן על עצמו יותר משניה אחת, והסיבה היא – שלא קיים זמן במציאות האבסולוטית. יחד עם זאת קיימת סיבה נוספת, הטמונה באופן בריאת המציאות.

ברגע שהאדם חוׁוה את ההארה, התרחבות התודעה אל מעבר לגבולות כלשהם, אדם שרק עכשיו התמוסס אל תוך האבסולוטיות (כלומר – אל תוך עצמו) הוא חש "דפיקה". הדפיקה הזו מגיעה מ"למטה" (כמו פורושו המתעורר בגלל הפרקריטי), והדפיקה הזו נוצרת בתודעה של אותו אדם, הנמצא בכל רמות הבריאה שלו בו זמנית. הדפיקה הזו היא מה שמוציאה את המתבונן ממצב ההתבוננות.

אבל רק הבנה נכונה של מהות הדפיקה העליונה (נקרא לה כך) – עוזרת לכם להכיר בקשרים הטראנסטדנטלים , גם מלמעלה למטה, והופך את ההארה למלאה. אם תתייחס לדפיקה הזו כאל אותו זבוב מרגיז, שלא נותן לשבת במדיטציה (Om Shanti Shanti), או לשהות במצב נעלה, אם תחוש אכזבה בעקבות הדפיקה, ותחשוב שהנה, הגעת לשחרור, אבל אפשרת לו לברוח, לא הצלחת להחזיק בו בין אצבעותיך, אז כמובן שחסימה רגשית, ויגון רב יהיו נחלתך. הדפיקה מניע אותנו לחידוש הפעילות המחשבתית המושכת אותך ללא כל אפשרות המלטות, חזרה אל מצב הסמסרה(*) (לעזאזל…), וכעת הכל תלוי בהבנה עמוקה של הדפיקה הזו.

אם ננסה לדכא את הפעילות המחשבתית , נקבל אותה כעונש – אז העונש לא יאחר לבוא. העונש יבוא או בצורת חיים נטולי שמחה ויצירה אלוהית, העסוקים בחיפוש האור בתוך החושך, וחסרי הידיעה שלא צריך לחפש אי שם בחוץ – אלא בתוך תוכך, או בצורת מוות, שגם היא לא הפתרון לבעיה, כיוון שהתודעה נשארת בתוך הגבולות שהיא נמצאת בהם כרגע, בגבולות חוסר הידיעה.

(*סמסרה – התגלגלות החיים והמוות).

הדפיקה הנעלה, המחדשת את הפעילות המחשבתית, העא למעשה – הזמנה ליצירה האלוהית, זו אקסטזת המאסטר, המקבל לידיו כלים. זו תפילה ייחודית ,שמעביר האל, שבקשתה היא יצירת המתפלל עצמו!כאן חבויה שמחת היצירה האמיתית. הכל פשוט. משמעות החיים – פשוט לחיות

בעמוד הראשי באתר שלנו ממוקמת הציטטה של סוואמי שיווננדה:

" אישיטווה היא שליטה ביקום. היות והמחשבה היא הכוח הבראשיתי בתחילתה ובסיומה של כל יצירה, הוויית העולם כולו והיקום הגשמי היא תוצאת המחשבה הקוסמית הראשונית, והתודעה היא זו היוצרת את המחשבות הללו."

הנושא של "הבנה נכונה של הדפיקה הנעלה – דחף היצירה", הוא נושא די מסועף. הנושא קשור בעקרונות נוקשים, המצויים בתודעה הקולקטיבית, אשר בנקודת הזמן הזו, בנקודת ההתפתחות האנושית הנוכחית, דורשים בדיקה מחדש. הנושא יכול להיות הרצאה שלמה בפני עצמה, ולכן לא ניגע בנושא לעומק כרגע. כמו כן , הייתי רוצה להביא ציטוט מספרו של פרקלין מרל-וולף "מתמטיקה, פילוסופיה ויוגה", שיבהיר את הנושא.

בהמשך לשיחתנו על שני עצמים מתמטיים : A ו"לא A" :

"…הנה רעיון החוזר על עצמו שוב ושוב בטקסטים בודהיסטיים. נגיד ש-A ולא-A מרכיבים את כלל התבל. הלוגיקה מחייבת שכל הקיים שייך או ל-A או ל-לא-A. קיים כלל בלוגיקה, הנקרא "אי קיום גורם שלישי", שאומר שאין כלום חוץ מ-A ולא-A, אבל בטקסטים הבודהיסטיים נתקלים ברעיון שנשללים בו זמנית גם איברי קבוצת ה-A וגם איברי קבוצת הלא-A. מה זה אומר? את המציאות לא ניתן לפרש דרך ראייה שטחית של עולם דואלי, של A ולא-A. אבל לאיזו רעיון מורגלים רוב האנשים? לרעיון של השמדה טוטאלית. אנשים מתחילים לחשוב שהמציאות הסופית של נירוונה מכילה בעצמה לא מעבר להשמדה טוטאלית, אי קיום מוחלט. כיום ניתן לשמוע על בודהיסטים רבים, המנהלים אורח-חיים במטרה להשיג השמדה טוטאלית. אבל זה בכלל לא מה שכיוון אליו גהה-אותאמה בודהה. אומרים שהוא חזר שוב לעולם כדי לתקן את התובנות החדשות , השגויות. הוא ניצל את החזרה הזו להעברת ידע מופשט תוך השלמה עם העובדה כי לא ניתן להעביר את האמת המוחלטת במילים. קיימים עולמות שכדי להבין את מהותם צריך להשלים עם הרעיון של לא ("A") ולא ("לא-A"), למרות שהסכמה הזו בעצמה עדיין לא מאפשרת להבין את מהותם של העולמות עד הסוף. ניתן לחוש שקיים משהו שלישי (הסותר את העקרון "אי קיום גורם שלישי") שלא שייך ל-A או ל"לא-A". כנאמר למעלה, אם זוג האיברים A ולא-A הוא כלל התבל, המסקנה היא שקיים גורם שלישי, המתבונן בתבל. כל מה שיש לו שם , ניתן לשייך לאחת משתי הקבוצות, אבל נשאר מתבונן סופי, חיצוני, זה שמודע לחלוקה של כל העולם ל-A ולא-A, אבל בעצמו לא שייך לאף אחת מהקבוצות. כך יש לנו הוכחה. בודהה צודק…."

"המתבונן הסופי החיצוני" – הוא לא ישות טראנס-פרסונאלית נעלה, זה לא גוף ולא שכלתנות. זה אפילו לא תודעה עצמה. זה משהו הרבה יותר מופשט.

"המתבונן הסופי החיצוני" – מקור ה"דפיקה" הנעלה, שעליה דובר למעלה, מה שמכריח את ההכל והלא-כלום להתמזג אחד בשני. מה שמסוגל להתקיים בתוכנו, ללא שום קטגוריות, מעבר לגבולות של A ולא-A, מתבונן ומשחרר את הבריאה…..

אהבה…..

אותו "מתבונן סופי חיצוני" שקיים בתוכך, שקיים בהוויה הכוללת, ובמקביל לא משוייך לכלום. ברור שלא מדובר על המילה אהבה, ואפילו לא על הפרשנות המודרנית למילה, ואפילו לא להרכב האנרגטי שלה. אהבה כבראשיתיות להכל. אהבה היא המתבוננת הסופית החיצונית, המתבוננת בתבל. היא לא מתבטאת בשום דבר, היא קיימת מעבר לכל ההגדרות ולכן לא נכנסת לאחת מהם.

מעניין שבתיאור העתיק של הצ'אקרות (מרכזים אנרגטיים) משוייך לכל צ'אקרה אלמנט. אני אזכיר:

1.                  מולדחרה צ'אקרה – יסוד האדמה

2.                  סוואדישטנה צ'אקרה – יסוד המים

3.                  מאניפורה צ'אקרה – יסוד האש

4.                  אנההטה צ'אקרה – יסוד האוויר

5.                  בישודה צ'אקרה – אֵתֶר

6.                  אדג'נה צ'אקרה – תודעה.

ורק לצ'אקרה ה-7 , סהרהסהרה צ'אקרה – לא משוייך יסוד, או יותר נכון לדייק, הוא לא מוזכר. החכמים העתיקים האלה..תככנים כולם! אומרים לנו…אם תרצו..תבינו לבד….. למעשה, היסוד המשוייך לסהרהסהרה צ'אקרה , המסמנת את היציאה אל מעבר לגבולות הגוף , הוא האהבה. הסיבה שלא הזכירו אותה, הוא שיסוד ספציפי כמו אהבה הוא הרבה מעבר למשמעות המילה הכתובה, עליה התרגלנו לחשוב, המשמעות היא ביציאה אל מעבר לראיית התבל המורכב מ- A ו-לא A. זו אהבה במובן הנעלה ביותר, ששם אין הגדרות, הם לא קיימות. אם נביט על זה מנקודת מבט לא-וורבאלית- לא ניתן להבין את זה בעזרת השכלתנות, ומעבר, באמצעים שהעולם הזה מספק לנו – ניתן לתפוס את זה רק בלב. אהבה בתוכך – היא ה"מתבונן החיצוני , הסופי". כיוון שמעבר לגוף, שכלתנות והתודעה קיים בך מה שמתקיים באי חלוקה של העולם ל-A ול-לא A. אהבה מאפשרת לך לשחרר לאוויר את הכלל של "אי קיום גורם שלישי".

כעת בוא נחזור בקצרה על הנאמר לעיל:

–                     התודעה מקבלת כמציאותי , את מה שמצוי בשדה התודעה

–                     כל מרכיבי העולם קשורים זה בזה.

–                     כל אחד מהם, משפיע על יצירת העולם של כל האחרים. בהקשר הזה, אין "נעלה" ו"נחות" כיוון שהחול בשעון החול – זורם בשני הכיוונים בו זמנית.

הבנת הרכב בריאת העולם, והשגת אהבה, כמקור להכל, מקרבת את התודעה האינדיבידואלית לנעלות. כאן טמון סודה של האישיטבה. שימוש מודע בכוח הזה יכול לעשות זה שיודע אילו יכולות טמונות בו באמת, ומי הוא באמת.

נחזור רגע לרמת התודעה ההיא, אשר אנו קוראים לה גשמית, ונתבונן יחדיו בתודעה הלא מודעת בקיום הקשרים הנעלים שלה.

התודעה הקולקטיבית של הכוכב שלנו, אוצרת בתוכה את כל המחשבות של כל התושבים שלה, וכך גם מגוון רחב של עולמות אישיים, הנגזרים מהמחשבות הללו. לדוגמא, אדם בור המאמין בקיומם של "רוחות רעות" ו"ערפדים אנרגטיים" השואבים ממנו אנרגיה – בשום פנים ואופן לא ממציא. זה אולי יכול להראות לכם מוזר, מחשבות שליליות על "רוחות רעות" כיוון שאתם משוכנעים שהם אינם קיימים, אבל בשביל אותו אדם , המאמין בהם, זו המציאות, אמת מוחלטת. אל תעזו לצחוק עליו!

המציאות נבנית על פי השכנועים שלכם, הדברים שאתם בטוחים בהם. אם אתם בטוחים בזה שאתם לא מחליטים כלום, לא יוצרים כלום, ולא משפיעים על כלום – כך יהיה הלכה למעשה. Ishitva סך-הכל מביאה לידי מימוש את מה שמצוי בתודעה של כל אחד מאיתנו, ובמקרה כזה לא משנה כלל וכלל מה הוא המקור עליו ה"תורה" נשענת, בגלל שלכל אחד מקורות משלו ומציאות משלו.

אם כך, במידה והחלטתם לפתח בתוככם את הסידהי המיסטי – Ishitva, ובעזרתה ליצור את המציאות של עצמכם, תתחילו עם שאנק-פראשאלנה* של הגוף המנטלי והגוף האמוציונלי שלכם. תנקו מראשכם את כל הג'וקים , ואח"כ תבנו מודל השענות חדש אשר ימנע מכם אכזבה עצמית. לאחר מכן, ניתן להתחיל בעבודה עם כוונה באמצעות Ishitva. בהתחלה – האיכות, לאחר מכן – הכמות. (והעיקר – תשתחררו: שום דבר רציני לא קורה פה, כמו בשום מקום אחר בעולם…).

(*שאנק-פראשאלנה – שיטה יוגית לניקוי מלא של מערכת העיכול).

הבה נתבונן באופן פרטני בתנאים המאפשרים את התפתחותה של Ishitva, וכן חיזוק אפקט עבודתה.

(כאן גם מוזכרות פרקטיקות , שבעזרתם מושג התנאי, ותרגילים מסויימים שבוצעו בסמינר , תחת התרגול "עבודה עם כוונה")

1. אם כך , התנאי הראשון הוא כמו שכבר אמרנו, הוא שכנוע וידיעת האמת.

השכנועים מתקבלים כסְכֶמַה, אשר מוכנסת לתודעה באמצעות למידה עצמית. אך גם אם קיימת הידיעה, לא יהיה מיותר לשכנע את עצמך בכך, כיוון שעקרון "שכחת הקשרים הנעלים" תקף גם לאלו החוו הארה. (בעקבות בקשות משתתפי הסמינר, רשימת השכנועים מצורפת כאן).

2. השני – זהו כוח.

ובפרט של ההרכב האנרגטי שלכם. דלק- זה מה שצריך , בלעדיו לא תתקדם לשום מקום. מושג באמצעות שיטות לאגירת אנרגיה, כמו יוגה או צ'י-קונג.

לפה נכנסת גם היכולת לשלוט בנשימה, בפראנה. שימוש מודע ומושכל בנשימה, מחזק את הויברציות של המחשבה. (פראניימה – "גנרטור כוח". אחת מהטכניקות הללו הודגמה בסמינר).

3. השלישי – היכולת לשלוט בתשומת הלב.

חלוקת תשומת הלב באופן מודע, ריכוז וביזור תשומת הלב (תשומת הלב זו אנרגיית החיים, לאן שתשומת הלב מופנית – שם גם המציאות נמצאת). מושגת באמצעות פרקטיקות כמו ראג'ה יוגה, שיוואנאטה, כל הפרקטיקות המתרכזות באימון התודעה.

4. הרביעי – יכולת קליטה אקסטרא-סנסורית אנרגטית, מעודנת. ידוע שחוץ מהדרכים הנפוצות של קליטת העולם על-ידי איברי הגוף הפיזי (שמיעה, ראייה, טעם , מישוש וריח), האדם מסוגל לחוש אנרגיה מעודנת, ע"י איברים המרכיבים את המערכות האנרגטיות. ללא היכולת הזו, עבודה על בריאת העולם , תהיה דלת-הצלחה, כיוון שיש צורך בלי מבוטל להרגיש מהו "אובייקט מעודן", שהיא למעשה הכוונה שלכם, עד לשלב המימוש שלה. קבלה אנרגטית שכזו מתקבלת ע"י תרגול סאמיימה. (וכך גם מטכניקות שונות של ראג'ה והאתה יוגה).

5. אי-הצמדות.

המצאותו של הקשר לתוצאה, מולידה ציפייה לתוצאה (על זה ניתן לקרוא כאן). בסמינר ניתנה : בידג'ה-מאנטרה פראניימה- גנרטור אי-הצמדות (פיתוח של המאסטר להאתה-יוגה אנדריי סידרסקי).

6. מודעות

שליטה בלתי פוסקת על המחשבות והמעשים, אפילו תוך כדי שינה. תחילה זה יכול להראות מאוד מורכב, אך לאחר מכן זוהי דרך חיים. מושג באמצעות תרגול כמו למשל : "החלטתי – אני אעשה", ותוך כדי לתכנן לפרטי פרטים את הפעולות הפיזיות והמנטליות. (תרגילים לכך נעשו ביום הראשון של הסמינר). כמו כן זה מושג באמצעות טכניקות שונות המדברות על שליטה על עצמך בכל הרמות.

7. התנאי האחרון הוא – אהבה.

אהבה, ללא תינוי עושה את עבודתה של Ishitva לאפקטיבית יותר, אך זה לא העיקר. בוא אני אגלה לכם סוד, Ishitva תעבוד גם בלי אהבה. אפשר גם לקדם כוונה באמצעות מחשבות רעות, לדוגמא.

אבל….

אם לממש את הכוונה ללא אהבה, יארבו לכם מעבר לפינה לפחות שני מלכודות.

הראשונה – חוסר סיפוק מתמיד מהתוצאה. אתם תשיגו את מה שאתם רוצים, אבל שמחה בנפש, או אושר בחיים לא יגיע לכם מזה, אז נשאלת השאלה – למה לעשות?!

השניה – היא כל המשתמע מהחוק של סיבות קארמיות – המצאות היחס בין מעשה לתוצאה, ולהשתמע מהחוק הזה יכול מ-א-א-א-ו-ד הרבה, והכל נכנס ל"חשבון" שלכם…אז רבותי, תעשו את ההחלטה שלכם!

כמו שאתם רואים, להשיג את הסידהי המיסטי – האישיטבה האלוהית, זה לא כזה מסובך. רק בקשה אחת מכם היא, שעם השגתה, תהיו זהירים עם מחשבותיכם ומעשיכם, בשביל שIshitvaה"חזקה והשרירית" שלכם, לא תקצור לכם פירות שכלל לא רציתם בהם. לא תוכל לשקר את האישיטבה. היא קוראת את מחשבותיכם העמוקות ביותר. אלו שלפעמים לא מצויות בחלק המודע של המוח שלכם.

אלה הצפות על פני השטח , המסיכות שאתם מנסים "למכור לה", לא מעניינות אותה. דברנו על כך שכדאי "לשטוף" את המוח היטב לפני שמשתמשים בIshitva, להפטר מתגובות פסיכו-אמוציונליות, פקקים מחשבתיים, ותוכניות מנטליות המקודדות בנו, שלא בצדק.

הגיע הזמן להזכיר עוד משהו: בשביל שIshitva תביא איתה את האור , צריך גם לב נקי. אם תסירו מלבבכם את הלכלוך , הזוהמה והרפש שהצטברו עליו במשך עשרות שנים, ואולי אלפי שנים, הוא יוכל פשוט לשמוח. לשמוח מהחיים, בגלל שקיים בו הכל, כל מה שצריך כדי להיות מאושר! הלב – הוא מחזיק האהבה , ואהבה היא המפתח.

באהבה, לילה לילא  פוייט.

מקדש האהבה Ishitva, דצמבר 2005.