בין שמש לירח: האטה יוגה ו“העצב התועה“ (vagus)

לפני שנים רבות, מחברן של ה"יוגה-סוטרות", פטנג'לי מהרישי, ציין את המחלה כאחד המכשולים של היוגי בדרך אל האמת. הצהרתו רלוונטית גם היום.

למרות שאין בנמצא הגדרה של מחלה ובריאות שתהיה מקובלת על הכול, קיימת הסכמה שבשתיקה בנוגע לכך שלאדם חולה אין פנאי להגשמה עצמית. גם אדם ממוקד-מטרה ותכליתי ביותר בחיפושו הרוחני, דעתו תוסח על ידי גרגר חול(י) שיילכד בעיניו.

הבריאות שבה יעסוק המאמר היא זו של מערכת העצבים. או ליתר דיוק – איזון מערכת העצבים האוטונומית ביחס לעצמה וביחס לשאר הגוף.

מדוע דווקא נושא זה?

שאלו את עצמכם – מתי בפעם האחרונה יצאתם ממצב לחץ בכבוד (השאלה מכוונת גם למתרגלי יוגה)?

מה הייתה תגובתכם אליו?

מה הייתה ההשפעה ברובד הפיסי, האנרגטי, הרגשי, והמנטלי?

לפני הפרקטיקה קצת תאוריה. לא יותר מדי כדי לא לייבש לכם את מערכת העצבים המרכזית (את המוח :)).

מערכת העצבים – היא מערכת חיונית המסדירה את פעילותם של כל שאר האיברים והמערכות בגוף, ועונה על דרישות האינטראקציה עם הסביבה.

מערכת העצבים מורכבת משני חלקים:

1. מערכת העצבים המרכזית (המוח וחוט השדרה)

המוח – הוא הבסיס הפיזיולוגי לפעילות העצבית הגבוהה, הוא השולט בכל הפונקציות החיוניות של הגוף.

חוט השדרה – אחראי על רפלקסים ועל העברת דחפים עצביים ממערכת העצבים המרכזית אל האיברים ולהיפך.

2. מערכת העצבים ההיקפית (עצבים המסתעפים מן המוח ומחוט השדרה)

מערכת העצבים ההיקפית מחולקת שוב למערכת העצבים הסומטית ולמערכת העצבים האוטונומית (בה נעסוק):

מערכת העצבים הסומטית – מורכבת מעצבי שרירי השלד, העור והמפרקים, וכוללת עצבי הנעה ותחושה המאפשרים לנו להרגיש ולנוע באופן עצמאי.

מערכת העצבים האוטונומית – אחראית על פעילותם של האיברים הפנימיים, של בלוטות, של כלי הדם ושל מערכת הלימפה.

פונקציית מערכת העצבים האוטונומית היא הגדלת או הקטנת פעילותם של איברים פנימיים. היא מחולקת למערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפאראסימפתטית. לשתי האלה השפעה הפוכה על התהליכים הפנימיים בגוף. בכל איבר פנימי שזורים עצבים של שתי המערכות הללו – הסימפתטית ממריצה, הפאראסימפתטית מעכבת. דבר זה מאפשר להתאים את האיברים הפנימיים לתנאי סביבה משתנים.

מערכת העצבים הסימפתטית מופעלת בעת הצורך לשמור על הגוף במצב אקטיבי, כלומר, במהלך פעילות גופנית, תגובות רגשיות, מתח, תופעות כאב, אובדן דם, וכן הלאה. מתסמיני פעלותה:

– הגברת קצב הנשימה, הרחבת הסימפונות ואוורור הריאות

– הגדלת התדירות והעוצמה של פעימות הלב, הגברת לחץ דם

– הרחבת כלי דם של שרירי השלד ושיפור זרימת הדם

– הגברת הזעה

– עליות ברמות הגלוקוז בדם

– עיכוב התנועה הפריסטלטית של המעיים וייצור של אנזימי עיכול

– הרחבת אישונים

מערכת העצבים הפאראסימפתטית, לעומת זאת, מעודדת מצב של מנוחה. היא ממלאת פונקציות משקמות ומגוננות:

– ירידה בקצב ובכוח של התכווצויות הלב

– ירידה בקצב הנשימה

– הרחבת כלי הדם במוח

– ירידה בלחץ הדם

– הרחבת כלי הדם של איברי מין

– ירידה ברמות הגלוקוז בדם

– הגדלת הטונוס של השרירים החלקים באיברים הפנימיים, וכתוצאה מכך צמצום של הסימפונות, שיפור פריסטלטיקת המעיים, הגדלת הטונוס של השרירים החלקים בשלפוחית ​​השתן, וכו '

– הרפיה של שרירי הסוגרים ושיחרור רפלקסים כגון שיעול, עיטוש, הקאות, וכו ' הגורמים לניקוי

– הפעלת הפרשות מע‘ העיכול

– צמצום האישונים

איברה העיקרי של מערכת העצבים הפאראסימפתטית קרוי ”העצב התועה“ (vagus) .

הvagus מסתעף מגזע המוח, מתפתל לאורך הגוף כלפי מטה ומשפיע בדרך על אזור הגרון, ריאות, לב , סרעפת, קיבה, טחול, המעי הדק, המעי הגס – בקיצור, על מרבית האיברים והמערכות החיוניים של הגוף.

המערכת הסימפתטית, שמטרתה להאיץ את העבודה של האורגניזם כולו, דומה לדוושת גז. המערכת הפאראסימפתטית מבצעת פעולה הדומה לללחיצה על דוושת הבלם. האינטגרציה המאוזנת של שתי מערכות האלה היא השומרת על הומאוסטזיס. או בשפת היוגה – שומרת על האיזון בין השמש לירח.

העצב התועה שלכם הוא המפקד העליון, המאפשר להישאר רגועים במצבי לחץ.

מתיאוריה למעשה:

על מנת שגוף האדם יוכל לתפקד כראוי, יש צורך שהמערכות הסימפתטית והפאראסימפתטית יעבדו כל אחת במועד שלה, כלומר, מתי וכאשר יש בהן צורך. הפעלה נבונה של שתי המערכות הללו מאפשרת לגוף לנצל את האנרגיה שברשותו בצורה אופטימלית. אם האנטגרציה בינהן נפגעת, מופיעה דיסטוניה וגטטיבי-וסקולרית – אחת המחלות הנפוצות ביותר כיום.

תסמיני הדיסטוניה מפתיעים בגיוונם: תחושת אי נוחות, עצבנות יתר, התעייפות וחוסר אנרגיה, חולשה בגפיים, לחץ דם משתנה, בעיות עם מערכת העיכול, כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי צוואר, נימול בידיים, התכווצויות, התקפי חרדה, דיכאון, או במילה אחת – "הכול כואב".

הסיבות לדיסטוניה יכולות להיות תורשה, אורח חיים בלתי פעיל או לחלופין, פעילות גופנית מוגזמת, מתח כרוני, מתח נפשי ממושך, מחלות ויראליות זיהומיות, בעיות עם עמוד השדרה, וכן הלאה.

ברוב המקרים, רפואה מסורתית לא יכולה לעזור לאנשים עם דיסטוניה וגטטיבי-וסקולרית . במקרה של דיסטוניה כל הגוף לא מאוזן, לכן נדרשת שיטה שיכולה לספק לו השפעה הרמונית מקיפה.

שיטה כזו בהחלט קיימת והיא, באופן לא מפתיע, היוגה.

הניסיון הוכיח יעילות עצומה של האטה יוגה בטיפול במחלה זו. האטה יוגה היא הרבה יותר יעילה בהסדרת תהליכים גופניים מאשר כל פעילות אירובית אחרת. אנשים לאחר השיעור הראשון מרגישים הרבה יותר טוב וכל הסימפטומים השליליים נעלמים עם הזמן. אנשים פשוט שוכחים ממחלתם.

לפני שמתחילים בתרגול היוגה ובטיפול בהפרעה הזו, יש צורך להגדיר מה לא מומלץ לעשות .

ראשית, לא להתחיל מייד בתרגילים אינטנסיביים של סגנונות היוגה עם מרכיבים ברורים של עבודת כוח.

כמו כן, תחת הפרעה הזו מסוכן לתרגל קצבי נשימה מוגדרים בנוקשות – לכל אחד קצב שונה ותלוי בעומס התרגול. את עומס ואת משך הנשימות מתאמים בקפידה לפי המצב. חשוב לזכור את המטרה לא להסתבך בפיתוח אסנות מורכבות , יש לסנכרן את מערכת העצבים לתגובה ראויה לשינויי הסביבה החיצוניים.

יש להבין כי לדיסטוניה וגטטיבי-וסקולרית כאבחנה יש כמה וריאציות: אם הדגש הוא על אופי פעילותה של המערכת הסימפטתית, מאובחנת דסטניה היפרטונית. אם להיפך, הדגש על אופי פעילותה של המערכת הפארסימפטתית , האבחנה היא של דיסטוניה היפוטונית. ויש סוג שלישי – הנקרא דיסטוניית קארדיו, כאשר ישנה בעיה בקצב לב בלבד או כאבי לב, אבל לא נמצאה אף פתולוגיה בלב. לכן, על התרגול בכל אחת מהוריאציות להיות שונה.

דיסטוניה היפוטונית:

מאפיין ההפרעה הזו- דומיננטיות של המערכת הפאראסימפתטית של מערכת העצבים האוטונומית. לכן, בפרקטיקה של האטה יוגה יש צורך להפעיל את מערכת העצבים הסימפתטית.

מתחילים את התרגל מטכניקות דינמיות:

Sukshma Vyayama,Sthula Vyayama, Surya Namaskar,Prana Vitara,

קרייות הדינמיות, ויניאסות. באופן כללי,  הרצף בנוי עם דגש על כפיפות לאחור, אשר גוברות על כפיפות לפנים. במהלך כפיפות לאחור נוצר גירוי של עצבי המערכת הסימפטתית. כמו כן לרצף מתווספות אסנות המגרות את פעילותן של בלוטת יותרת הכליה, כדי לחזק תהליכים רבי אנרגיה.

כמו כן יש לעורר את פעילותו של הכבד, כי לאדם הסובל מדסטניה היפרטונית, כפועל יוצא של פעילות גופנית נמוכה, פעילות מערכת העיכול יורדת. בעיות עיכול, פריסטלטיקה חלשה, עצירות – כולם תורמים לתוצרי הריקבון להספג לדם, והכבד עובד שעות נוספות כדי לנקות את הגוף מרעלים. להגבר הטונוס של הכבד מומלץ לתגרל אסנות כמו:

Udara Karshanasana

תנוחות עמידה, המפעילות קבוצות גדולות של שרירי הרגליים, תנוחות שיווי משקל על רגל אחת:

Hasta Padangushtasana

כמו גם תנוחת המעוררות את שרירי הבטן ( Uttana Padasana, Navasana, Jathara Parivartanasana).

נשימה יוגית מלאה (נושא שאני מתחייב להבהיר אותו בנפרד) – מחזקת את השרירים הנשימתיים, טכניקת Ujayi – עם דגש על שאיפה ארוכה. מומלץ לתרגל Kapalabhati, Bhastrika ו -Surya Bhedana. הן יוצרות השפעה ממריצה טובה. בדומה לכך פועלות Prana Vyayamas להרחבה של נפח נשימתי, הן משמשות לשיפור זרימת דם וחמצן לריאות.

טכניקות המשפרות את זרימת הדם ברקמות הפנימיות, עיסוי טוב לאיברים הפנימיים , ומגרות את מערכת העצבים. Nauli ,

וכן Agnisara-Dhauti. טכניקותת טיהור של דרכי הנשימה העליונים-Sutra Neti , Jala Neti) , מספקים גירוי מכאני של הריריות, וגורמים לטונוס עצבי .

טכניקות הרפיה – Savasana (אך לא ארוכה במיוחד).

טכניקות ריכוז – ויזואליזציה של Sushumna Nadi, השימוש במנטרות, Chid-Akasha-Dharana (כל טכניקות ריכוז שיפתחו את האונה הקדמית של המוח, כלומר כוח רצון).

דיסטוניה היפרטונית:

כאשר האבחנה של הדיסטוניה היא היפרטונית, הדבר מתאפיין בהגברת המערכת הסימפטתית ובו בזמן היחלשות בתהליכי הבלימה. לכן, בפרקטיקה של האטה יוגה יש במקרה זה צורך להפעיל את מערכת העצבים הפאראסימפתטית.

אפשר להתחיל מהרפיה קצרה. לאחר מכן Suksma Vyayama , Chandra Namaskar. סדרות שבהן ניתן דגש על כפיפות לפנים בעיקר, עם השהייה ממושכת בהן. כאן מתרחשת דחיסה של איברים פנימיים ועידוד של הvagus – כתוצאה מכך הפעלה מנגנון הבלימה (הענף הפאראסימפתטי).

כדי לשמור על האפקט הזה, כדאי לעשות הרפיות קצרות במהלך כל השיעור. זה רלוונטי במיוחד במקרה של הגברת קצב נשימה ודופק. לאחר מאמץ כזה צריך להירגע בשכיבה עלה בטן במשך 2-3 דקות או עד שהנשימה והדופק חוזרים לסדרם. בנוסף לכפיפות לפנים כדאי להקדיש זמן לפיתולים, שיעודדו העבודה של מערכת העיכול.

בהקשר זה, מומלץ לתרגל תנוחות כמו:

תשומת לב מיוחדת צריכה להינתן להשהייה ארוכה באסנות הפוכות (Viparita-Karani Mudra ,Shirshasana

תרגול נכון של הbandhas הוא אחת הדרכים הטובות ביותר לגירוי הענף הפאראסימפטתי והvagus. בראש ובראשונה צריך ללמוד ולתרגל Uddiyana Bandha, אשר בנוסף להפעלת הענף הפאראסימפטתי משפיעה על מצב מערכת העיכול, שיפור זרימת דם באיברים הפנימיים, מניעת תהליכי קיפאון.

תרגול של Jalandhara Bandha מהווה חלק בלתי נפרד מתנוחות כמו Sarvangasana, Halasana וגם יוצר השפעה ישירה על הvagus.

בתרגול של MulaBandha האפקט הפאראסימפטתי פחות מובהק אך בשילוב עם Uddiyana ו-Jalandhara יוצר השפעה מרבית.

בעיקר, כדאי לתרגל את כל הטכניקות עם הארכת הנשיפה להפעלת הענף הפאראסימפטתי- נשימה יוגית מלאה, Ujayi,

טכניקות לניקוי וגירוי הרצפטורים של הלשון: Jihva Dhauti.

רגיעת הרצפטורים של הריריות בדרכי הנשימה באמצעות Dugdha או Ghrita Dhauti.

טכניקות הרפיה. savasana ארוכה, Yoga Nidra.

טכניקות ריכוז: ויזואליזציה של הvagus, שימוש במנטרות ,Trataka.

תהליך הטיפול – נמשך לעתים תקופה ארוכה של זמן, וכדי לא לעשות הפסקות בטיפול צריך לפתח משמעת עצמית!

ולסיום – הפרעות תפקודיות ללא ספק גורמות לסבל פיזי ונפשי. באמצעות הטכניקות העתיקות של היוגה, אפשר להיפטר מדיסטוניה וגטטיבי-וסקולרית. יוגה כשיטת תרגיל מספקת מצבור עצום של טכניקות כדי להשפיע על האדם בכללותו. הרכב נכון של תרגילים משפיע באופן יעיל וכמעט מיידי על ההפרעה. כל מה שנדרש הוא הבנה טובה של מנגנוני הפעולה של Asanas, Pranayamas, bandhas , Shatkarmas ו-Dharanas.

בית הספר ליוגה ואמנויות הגוף Ishitva.