yoga

היו זמנים, כאשר אדם אשר הגיע להבנה, שמטרת ההיוולדות בגוף האנושי היא יותר מאשר לשרוד, להתרבות ולספק באופן אינסטינקטיבי את הצרכים האחרים של הגוף, היה מתחיל לחפש את הדרך.
ובעקבות כך גם חיפוש אחרי הגורו, המאסטר, המדריך אשר הגיע להגשמה עצמית בדרך הזו. הדבר היה לא פשוט כלל וכלל.


במקרה הטוב, אם שמו של הגורו הלך לפניו, אפשר היה לנסות להגיע אליו לעיתים אחרי מסע של מאות קילומטרים בכדי ליפול לרגליו ולבקש חניכה. במקרה הגרוע יותר אף אחד לא שמע על המאסטרים האלה כיוון שככול שאדם ידע יותר, הוא דיבר פחות ובסופו של דבר שתק לגמרי.


כיום התמונה השתנתה מאוד. השתנה היחס של התלמידים למורים, של מורים לתלמידים ויחסים של אלה ואלה לדרך עצמה. בזרם המידע של היום הכרחי עבורנו להחליט בינינו לבין עצמנו, מה בעצם אנו רוצים, על מה לרכז את תשומת לבנו ובדרך הזו להקטין את טווח החיפוש. כאן הכרחי מה שמכונה ביוגה ויוקה-כוח ההבחנה. לנסות לא להתפס על-ידי תיוג מודרני ושמות של סגנונות ושמות המורים. תנסו להבין, להרגיש ולראות מה בדיוק דרוש לכם כעת.


פטנג’לי מהרישי ביוגה דרשן מגדיר ידיעה אמיתית כ: הוכחה מוסמכת, מסקנה הגיונית ונסיון אישי. אם המורה מעורר בכם אמון, תשתכנעו בהגיוניות של המידע ולאחר מכן תתנסו בו אישית.


” בכדי להכנס בדלת ולקבל הוראות בקשר לדרך, ההדרכה צריכה להיות מועברת בעל פה. הטכניקה נלמדת על-ידי התבוננות ולימוד של העצמי. לתרגל צריך ללא הרף…” (מתוך טקסט קלאסי של טאי-צי)
הכימיה בין מורה לתלמיד נמצאת במקום הראשון. מאסטר-זו ישות שלמה, הוא אינו זקוק לכספכם, כבודכם או שירותכם. הוא אינו מתמרן אתכם. אם התמזל מזלך והפכת לתלמיד, למורה יש מטרה אחת-להעיר אותך. לא לשחרר אתכם מבעיות אשליתיות, לא ללמדכם טכניקות, טקסים, לא להפוך אתכם ליותר חזקים, חכמים או יפים, אלא להעיר אתכם!


ועוד: מאסטר אמיתי לעולם אינו “לועס” מידע על-ידי שליטה על כל תנועותיכם, כאשר אינו מאפשר לעשות אף צעד עצמאי מצדכם. מודעות וחופש בחירה-זה העיקר, המוצע לתלמיד בדרך היוגה.
אם יתעורר בכם עניין ביוגה, תבהירו לעצמכם שני דברים: מה אתם רוצים לקבל ממנה ומה אתם מוכנים לתת. ככול שהשאיפות עולות כך גם המחיר.
נניח אתם רוצים לשפר את בריאותכם, המטרה נעלה למרות שאין לה קשר ישיר ליוגה-תצטרכו להיפטר מכמה הרגלים מזיקים ולפתח הרגלים אחרים, חיוביים: טיהור הגוף, תזונה נכונה, הרפיה וכמובן עבודה נכונה עם הגוף.
אם תרצו להעמיק יותר-להשיג שליטה על אנרגיה פנימית-תצטרכו להקשיח את הדרישות. לתרגול קבוע של אסנות הכרחי יהיה להוסיף שליטה בנשימה, קומבקות (עצירות נשימה) ובנדהות (מנעולים ארגטיים פנימיים).
אם תחליטו להעלות עוד את הרף-להשיג חופש מתגובות רגשיות בלתי נשלטות, תצטרכו לשנות סביבה וסגנון חיים לתקופה ממושכת, ומודעות תמידית בהכל צריכה להפוך לאימון קבוע. כפי שמעידים הכתובים, קיימים מכשולים נראים ובלתי נראים בדרך. גורקשה אומר: בכדי להצליח בתרגול צריך להמנע ממגע עם אנשים חוטאים, קנאים ורעים. גם ממסעות ארוכים וכול דבר שקשור לאיבוד לא מודע של אנרגיה.


ואם החלטתם ללכת עד הסוף ולקבל את המטרה היחידה והאולטימטיבית של היוגה (כמו כל דרך רוחנית אחרת)-הארה, אזי כל חייכם צריכים להפוך לתרגול של 24 שעות.


לדוגמא-אתם חושבים על רכישת מקצוע-מורה ליוגה. לימוד והוראת יוגה מימי קדם נחשבו למעשה של חסד עליון, שרות חשוב ביותר ונעלה לאנושות, הדהרמה הכי מקודשת. ואם כל אחד יכול בפוטנציה לתרגל יוגה, אז עם הוראה מצב העינינים שונה.


בואו נבדוק למי לא מתאים המקצוע הזה. ראשית, לאלה המתלבטים בבחירה. נניח בבחירה בין מורה ליוגה, מאמן כושר או מדריך ריקודים סלוניים.
בקטגוריה השנייה-אלה החושבים שכמות השעות בקורס מעידה על איכות התכנים הלימודיים.
קבוצה שלישית-אלה החושבים שקבלת התעודה היא שלב סופי בתהליך רכישת מקצוע מורה ליוגה. ודבר נוסף-אם צויין למעלה שלא כול מתרגל יכול להפוך למורה, אז יש צורך לומר גם שמורה אינו יכול להיות לא מתרגל.


“הצלחה ביוגה ישיג כל אחד, אשר ינצח את עצלנותו. ולא חשוב אם צעיר הוא זקן, חולה או חלש. העיקר שתרגולו יהיה נחוש. על-ידי קריאת ספרים אי אפשר להשיג הצלחה. וגם על-ידי התהדרות בבגדים מיוחדים וחפצים מקודשים-לא נשיג דבר. כל זה ריקני לחלוטין כמו גם שיחות בטלות על איחוד, ידע וכוח. רק בתרגול בלתי נלאה –סוד ההצלחה . זו אמת ואין ספק בכך. האתה יוגה מתורגלת עד אשר תגיעה התוצאה, מצב מלכותי של ראג’ה יוגה-מודעות לאחדות…” (סווטמרמה, הבהרות של יוגה 1.66.69 ).


אז למי כדאי בכל זאת ללכת בדרך הלא פשוטה והנעלה הזו? ראשית לאלה שלא יכולים שלא ללמד. זה מצביע על בחירה נכונה של היעוד. זאת אומרת בן אדם יכול לעסוק בדברים אחרים, אבל לא לעסוק בהוראה הוא לא מסוגל. בנוסף לא חשוב מספר התלמידים שלו 100 או 1 , חשוב תהליך ההעברה וזה בשבילו כורח המציאות. שנית, אלה שמבינים שדרך ההוראה היא רק ההתחלה שאינה מסתיימת לעולם. ויש את אלה המובלים על-ידי אהבה, בלי סיבה, ללא תנאי, חובקת כול. ואם אתם לא אוהבים את מה שאתם מביאים ולמי שאתם מביאים, אז במקרה הטוב תהיה לכם קריירה של מרצה לא רע או מדריך של תנוחות גאומטריות, אבל לא של מורה.


העברה אמיתית מתרחשת מתוך לבו של המורה אל לבו של התלמיד. המפתח להעברה כזו הוא-אהבה. דרכו של מורה-זו דרך של לימוד מתמיד, חקירה והעמקת התנסויות אישיות באמצעות התרגול. ואם מגיעה תחושה שהנה זהו, אני יודע יוגה-זה סימן ברור שצריך להחליף מקצוע. תחת אבן המים לא חודרים. ואילו יוגה-זה מקור חי ונצחי של כוח, ידע ואהבה. והוא בלתי נדלה.


נכון להיום הפופולריות של המילה יוגה הביאה לכך שדקויות התרגול הפנימי הלכו לאיבוד. טכניקות רבות, (לדוגמא קריות-הנקיונות של הגוף, מיטהרה-תזונה מודעת, עקרונות יאמה וניאמה-הטהרות עצמית וכללי מוסר) לגמרי עברו הפשטה כדי להפוך לנחלת הכלל. זה הביא לרדיפה אחר תוצאות מהירות ומשיכה חיצונית.
יותר ויותר מופיעות שיטות “קרובות” ליוגה כמו לייט-יוגה, דנס-יוגה, אקרו-יוגה , שמטרתן להתאים את המסורת העתיקה לדרישות שונות של הצרכן. יש סיבות מועטות לכך. ראשית, בעסקים כמו בעסקים-הלקוח תמיד צודק. שנית, אדם יכול לתת רק מה שברשותו, לא יותר.


לו גישה כזו הייתה קיימת באותם זמנים כאשר נוצרה יוגה, הסבירות שאיזה שהן טיפות יקרות ערך של המדע הנהדר הזה היו מגיעות עד אלינו, הייתה שואפת לאפס.
ובכן, במטרה להשיג את מצבי היוגה כפי שמתארים אותם המאסטרים הגדולים של הזמנים העתיקים כמו: סווטמרמה, גראנדהא, גורקהנטה, ובמטרה של שימור המסורת, חייבים לחפש שיטות לשנות את דרכי ההוראה וגם את דרכי המתרגלים כיום, כדי ליצור התאמה למסורות האיחוד ולא להפך-לשנות מסורת כדי להצדיק את העצלות ובורות עצמיים.


המורה מגיע כאשר התלמיד מוכן לקבלו. כל תלמיד ראוי למורה שלו וכול מורה ראוי לתלמידים שלו.


ידיעותי מאוד צנועים בהשוואה לאוקיינוס העמוק של מדע היוגה, אבל אני רואה בכך זכות וחובה להעביר את ידיעותי לאלה שמוכנים.


באהבה ובכבוד לכולם, אלה שמקבלים ואלה שלא.


אננדה.