האמינו לחוכמה של הגוף. הגוף שלכם לא צריך אתכם, ובטח שהוא לא צריך את הספקות שיש לכם לגביו. ההשקעה היחידה שלכם צריכה להיות נשיפה ושאיפה. נשמו בצורה אינטואיטיבית, ופתאום תרגישו שהנשימה היא זו המווסתת את התהליך. אתם, כלומר מי שחשבתם שנושם נשאר מאחור, ומישהו אחר מתחיל לנשום במקומכם!

הרגישו את הגוף שלכם כאנרגיה, מקודקוד הראש ועד האצבעות. יחד עם ההתוודעות הזו, הרגישו את האהבה שבקבלת עצמכם. יכול להיות, שכשהייתם ילדים, מתוך פחד או רצון לספק מישהו התנהגתם בשונה מרצונכם האמיתי, עצרתם את עצמכם.

עם יש משהו עצור בתוככם, הגידו לעצמכם שכעת אין סכנה בלשחרר את זה.

להתחלה

הערות למטפל כולוונטי, התנהגות בזמן טיפול (והערות למטופל)

 

כשהנושם מתחיל את הטיפול (בייחוד לראשונה), יכולים להופיע אצלו בלוקים גופניים, היכולים להפריע לו בכניסה לתהליך החוויה מחדש. הבלוקים מתבטאים לרוב בכיווץ שרירי הגוף (לרוב הידיים או הרגליים). את הבלוקים המטופל צריך לפתוח בעצמו, דרך עבודה מאומצת עם השרירים. המטפל תפקידו לעזור ולכוון את המטופל ולעזור לו להפתר מהבלוקים הללו.

המטפל יכול ליצור את הלחץ הנחוץ כדי לפתוח את הבלוק, אך בשום פנים ואופן לא לעשות את העבודה במקום הנושם. לדוגמא אם לנושם מתכווצים שרירי הידיים, יכול המטפל לבוא ולמשוך לו בידיים ולבקש מהמטופל למשוך בשלו, ולהפעיל לחץ כזה, שהמטופל יצטרך להפעיל את כל כוחו כדי לעמוד בלחץ מצד המטופל. אם בזמן הטיפול אתם מרגישים לחץ בשרירים מסויימים והמשך הנשימה לא עוזר להרפות מהלחץ, אתם רשאים בזמן הטיפול לבקש עזרת המטפל לשחרר את הבלוקים.

התכווצויות יכולות להופיע באופן ספונטני במהלך כל הטיפול בחלק כזה או אחר של הגוף. כדי ליצור עבודה על מקום הכאב, יכול המטפל לבקש מהכולוונטים ללחוץ על מקום הכאב. כאן צריך לציין מקומות מסויימים עליהם אסור לעבוד: אזור הפנים, הגרון, אזור אברי המין ואזור החזה אצל הנשים. כיווצים כאלה ניתן לפתור באמצעות הוראות עבודה עצמיות על המקומות הספציפיים כמו למשל לפסק ולסגור את הרגליים, לפתוח ולסגור את בית החזה, וכו'. דעו, שכנושם חשוב לשלוט בסיטואציה. אם אתם רוצים שיפסיקו לעבוד עמכם, הגידו את המילה "עצור" או תיידעו את המטפל בכל דרך אחרת, ופעולתו תופסק באופן מיידי.

 

כל התחושות המוזרות והעוצמתיות (צבע, טעם, שריקה חזקה, ספאזם וכו') מופיעות בעת התחלת טיפול כולוטרופי, עם כניסת המיינד אל תוך מצבי תודעה כולוטרופים. לתחושות אלו אין פוטנציאל רפואי, אך הם מהווים שלב במצבי התודעה הללו. זהו פשוט מכשול שצריך לעבור.

 

אם אתם שמים לב שהמחשבות עסוקות מדי, פשוט כוונו את תשומת לבכם למוסיקה או לנשימה. אם תשימו לב פתאום, שאתם עסוקים בניתוח המוסיקה, תאפשרו לוויברציות שלה לחדור אל תוך גופכם, וכוונו את תשומת לבכם על הנשימה.

 

אם מופיעות במהלך הטיפול אמוציות חזקות (סלידה, כעס וכו') כתוצאה ממשהו שלדעתכם מתרחש בתוך האולם (למשל המוסיקה לא לטעמכם), העבירו את תשומת הלב אל עצמכם ואל המתרחש בתוך הגוף שלכם. במקום שדעתכם תוסח ותהיו עסוקים בסערת רגשות עקב המתרחש סביבכם, עדיף להכנס לקשר עם האנרגיות המשנות, לבטא אותן ולהשתחרר מהן.

 

אתם מחליטים באופן עצמאי מתי להפסיק לנשום. ככלל, הטיפול מגיע לסיומו הטבעי לאחר שעה וחצי עד שעתיים לאחר תחילתו. המוסיקה תתנגן כל עוד אחרון המטופלים נושם, ולכן אין לתאם עצמכם לפיה, או לחכות לאיזה סימן מהמוסיקה.

 

לנשימה יש שני מאפיינים: תדירות ועומק. בזמן נשימה כולוטרופית מומלץ לנשום כמה שיותר וכמה שיותר עמוק. אבל, כיוון שלשלב את שני האלמנטים יחדיו זוהי משימה די קשה, תוכלו בהתחלה לנשום תדיר, אבל שטוח , או מצד שני עמוק, אבל בתדירות נמוכה.

תשומת לב מיוחדת כדאי להעניק לנשימה בחלק הראשון של הטיפול (בערך 20 דקות), כיוון שזהו הזמן הקריטי בו אנו נכנסים למצבי תודעה שונים. בשאר זמן הטיפול מומלץ יהיה להצמד לתחושות האישיות שלכם ובהתאם להם לשנות את עומק ותדירות הנשימה. יכול להיות שבנקודה מסויימת תרצו להפסיק לנשום, וזה נורמלי לחלוטין, אם מדובר בחלק מתהליך שאתם עוברים.

 

כדי להכנס למצבי תודעה משתנים משתמשים בדרך כלל באחד מארבעת סוגי הנשימה:

•  מהיר ועמוק

•  איטי ועמוק

•  מהיר ושטוח

•  איטי ושטוח

 

מצב ההיפר-ונטילציה מושג יותר באמצעות נשימה עמוקה, מאשר העלאת תדירותה. להשגת היפר-ונטילציה מספיק להעמיק את הנשימה, ועם זאת לנשום בתדירות נמוכה מהרגיל.

נשימה אינטנסיבית, כמתוארת בסעיף הראשון, יכול הבן אדם להחזיק במשך ארבעה הדקות הראשונות של הטיפול בלבד. לאחר מכן, רפלקס הגוף יהיה להוריד את עומק הנשימה. לאחר מכן יש להשתמש גם בנשימה עמוקה ומהירה, אך לא כמו בתחילת הטיפול, אלא לפי יכולות אינדיבידואליות של המטופל.

בשלב מסויים, הרפלקס האנושי יגרום לנושמים לפתח עצלנות מסויימת כלפי תהליך הנשימה כולו. בשלב הזה, כדי לא לצאת ממצב התודעה בו נמצא המטופל, הכרחי יהיה לעבור לנשימה עמוקה ואיטית.

לעתים בעקבות החוויות וההתרחשות הפנימית הנובעת ממצבי התודעה הכולוטרופים, יעבור הנושם לנשימה מהירה ושטחית, שבתנאים אלו הוא מאוד טבעי וקל, לפעמים, המטופלים אפילו לא ישימו לב לכך, עקב החוויות הפנימיות שלהם.

אם התהליך יהיה קשה ועמוס למטופל, הנשימה תהפוך לאיטית, ושטוחה. זו גם הנשימה שמתרחשת בתהליך ההרפייה, הסיום. בשביל לחזור למצב תודעה רגיל, ולנשימה רגילה, חשוב להסתובב ולשכב על הבטן למשך זמן מה.

נדיר שבתחילת הטיפול הנושמים יחושו בחילה, אך עם זאת חשוב מאוד שיימצא בסביבה שקית ניילון למקרה שכך יהיה העניין. כמו כן, אם קיים רצון או צורך להפסיק במהירות את התהליך, צריך המטופל לנשום בתוך השקית. באופן כזה ניתן לשקם את מערך הפחמן הדו-חמצני בגוף במהירות. בטיפולים הראשונים, חשים מטופלים רבים תחושת קור. לכן חשוב שיהיה בקרבתם שמיכה.

אל תתכנתו את החוויות. תנו לחוויות הצצות להיות לא צפויות אפילו לעצמכם – ריקוד חופשי של הגוף, האנרגיה והמחשבה. במרחב הזה, תחושת החופש הפנימי יכולה להיות משהו חדש. פשוט תנשמו. תתענגו על כל החוויות החדשות, שעולות עקב תהליך הנשימה.עקבו אחר רצון המוח "לשלוט", "לעשות את זה נכון" או "להבין".

תנו לחלק הזה במוחכם להכנס למצב יותר רגוע, אדיש, ילדותי. אפשרו לחלק האנליטי, רציונלי לנוח מעט. במקום זה פשוט תעקבו, תחושו כל ויברציה, תתעמקו בכל תחושה.

שמרו על תשומת הלב שלכם במצב רך, פתוח, תנו לה להיות על כל הגוף בצורה שווה. תהיו מודעים לכל הרבדים שלכם. לכל תא, לכל איבר בגוף, לכל התזוזות, לכל ביטויי האנרגיה העדינה. אל תנסו לשנות או לסלק משהו. האמינו בתהליך. האמינו לגוף שלכם. האמינו לאנרגיה. האמינו לעצמכם. תהיו בטוחים שכל מה שאתם עוברים – הוא אידיאלי וטבעי לחלוטין. הפכו כל רצון "לעשות משהו" לעוד שאיפה ונשיפה, בעוד התנתקות מהצמדות, שחרור ( let go ). תנו לכל מה שרוצה להגיע לידי ביטוי – להתבטא. הרשו לו להתבטא באופן כזה שהוא רוצה, בעוצמה בה הוא מעוניין להתבטא ולהעלם בהדרגה. התחילו להגיד בכל נשימה "כן". זה יעודד אתכם להגיד "כן" לחיים שלכם.

 

האמינו לחוכמה של הגוף. הגוף שלכם לא צריך אתכם, ובטח שהוא לא צריך את הספקות שיש לכם לגביו. ההשקעה היחידה שלכם צריכה להיות נשיפה ושאיפה. נשמו בצורה אינטואיטיבית, ופתאום תרגישו שהנשימה היא זו המווסתת את התהליך. אתם, כלומר מי שחשבתם שנושם נשאר מאחור, ומישהו אחר מתחיל לנשום במקומכם!

הרגישו את הגוף שלכם כאנרגיה, מקודקוד הראש ועד האצבעות. יחד עם ההתוודעות הזו, הרגישו את האהבה שבקבלת עצמכם. יכול להיות, שכשהייתם ילדים, מתוך פחד או רצון לספק מישהו התנהגתם בשונה מרצונכם האמיתי, עצרתם את עצמכם.

עם יש משהו עצור בתוככם, הגידו לעצמכם שכעת אין סכנה בלשחרר את זה.

 

בעזרת הנשימה אתם נכנסים למצב נשימה שונה, כולוטרופי, ולאחר מכן אתם רק מבטאים את עצמכם באופן אותנטי (אתם פשוט עצמכם). מה זאת אומרת "פשוט עצמכם"? זה אומר, שאם לגוף שלכם מתחשק לזוז – אתם זזים, אם מתחשק לכם לבכות – בוכים, מופיע רצון לצחוק – צוחקים, מופיע הרצון לשיר שירי גנאי – שרים שירי גנאי. עם ארוחת הבוקר שלכם רוצה לצאת החוצה – אפשרו לה. זו לא הבעיה שלכם, אלא בעייתו של מדריך התרגול .

ככל שהאדם נושם עמוק יותר, כך החוווית אותם הוא חווה יהיו חדות יותר. ככל שהוא נושם מהר יותר, כך הן יתחלפו יותר מהר. איך לנשום – זה משהו שקובע הכולונווט עצמו, שימו לב שאתם יכולים לשנות כאוות-נפשכם את הקצב, המהירות תכיפות ועומק. אבל שימו לב שאם תנשמו לאט ובשטחיות, לא תחוו חוויות מיוחדות. העקרון הכולונווטי אומר שכמה שתשקיע ככה תקבל.

 

התהליך הכולוטרופי שונה במהותו משיטות פסיכותרפיה\הכרה עצמית אחרות בזה שהוא לא מתוכנת, לא מנחשים ולא מונים מה אמור לקרות עם המטופל. לא קובעים על איזה חומר תתבצע העבודה. כאן מגיעה לידי ביטוי הייחודיות של כל בן אדם. החומר צריך להיות באינטגרציה, ללא תלות בשם שניתן לו, בין עם זה אינטגרציה פסיכו-תרפית, גדילה עצמית או שיטה רוחנית.

 

אנשים, שמעולם לא חוו על בשרם את תהליך הנשימה הכולוטרופי, יכולים להמציא מגוון רחב של סיבות לחוויות המתרחשות בעת טיפול: "עבודת שדים", דינמיקה פרנטלית ועוד ועוד. אבל כמה

 

דרכים לאינטגרציית ההתנסות

שלבי האינטגרציה.

 

שלב האינטגרציה הראשון מתרחש עוד בזמן תהליך הנשימה הכולוטרופית. בזמן הנשימה קיימים בנו מצבי התודעה הכולוטרופים, ובו בזמן מצבי-תודעה רגילים מחיי היום-יום שלנו. בזמן הנשימה מתרחשת אינטגרציה בין כל מצבי התודעה השונים.

שלב האינטגרציה הבא הוא אינטגרציה, והבאת כל חיינו אל תוך המצב הכולוטרופי (שלמות). אם אינטגרציה שכזו התרחשה, הטראומות של העבר לא נשנות יותר.אנו לא נזכרים יותר בטראומות הללו. מה שהיה טראומה הופך לידיעה, נסיון מודע.

 

שלב האינטגרציה השני מתרחש בסוף תהליך הנשימה. (קורה רק במידת הצורך) עבודה עם הגוף במטרה לשחרר את החוויות שנשארו אצורות בתוכו.

 

שלב האינטגרציה השלישי מתרחש בעת ציור המנדלות. כיוון שרוב ההגנות שלנו נמצאות ברמה המילולית, בעת ציור מנדלות אנו משתמשים בשפה לא-מילולית, שהינה נטולה מחסומים רבים. כשהסיאנס נגמר, תנוחו מעט ואז תנסו לצייר מנדלות. מנדלה זה ציור פשוט עם עפרון, צבעי-פסטל, או סתם עט. המייחד את המנדלה מציור רגיל הוא שעל דף מציירים עיגול מושלם גדול ככל הניתן, ואז בתוך העיגול מציירים ציור. אתם יכולים לצייר כמה מנדלות שנראה לכם נכון. אין צורך לצייר במנדלה משהו קונקרטי. ציירו את מה שמגיע. חסרת משמעות לגמרי היא העובדה – האם יודעים אתם לצייר או לא. החשוב כאן הוא לא הביטוי האומנותי, אלא יכולת הביטוי העצמי. ניתן אף לעצום עיניים, לקחת עפרון ליד ולצייר את מה שייצא. ציירו באופן ספונטני, השתמשו בכל הצבעים, כאן אתם יכולים לבטא את מה שנראה לכם בלתי-גלוי. אולי, למחרת, או בזמן הציור תבינו, שאותו קו, שציירתם כרגע באופן ספונטני, הוא המשך ישיר למשהו שהתרחש בזמן הסיאנס, ונזכרתם בו רק עכשיו. הצורה שציירתם היא בדיוק הצורה שהייתה חסרה כדי להשלים את האינטגרציה. מנדלה – היא יומן ויזואלי. תרשים של החוויה. אין חובה לעשות ממנו ציור של רמברנדט.

 

לבסוף, שלב האינטגרציה הרביעי, זה אינטגרציה בקבוצה, כשאנו מספרים על החוויות, ושואפים באופן מקסימלי להמצא באנרגיית החוויה מחדש, להכנס מחדש לאנרגיה הזו. להעביר אותה כזרימה בשיחה, ולא כהתפתחות לוגית. כאן, בקבוצה אנו לומדים לדבר על החוויה, בשפת החוויה. כאן ניתן להשתמש בשיטה של דיבור בזמן אמת. לא "שמעתי וראיתי, ואז רצתי, והחלקתי במדרון...." אלא "אני נושם, שומע ורואה, מתחיל לרוץ ופתאום מחליק במדרון ארוך...". זה עוזר להזכר, לצלול מחדש אל תוך החוויות.

חשוב מאוד להקשיב לבן-אדם בתשומת לב והתעניינות כנה. לא לשפוט את המדבר, ולא לספר את הרעיונות ה"חכמים" שלכם לגבי המסופר. לצערנו, מעטים הם האנשים היכולים לעשות דבר זה, הנראה כה פשוט מהצד. היו אמפתיים למספר, אל תשפטו, קבלו את המידע כמו שהוא.

 

לאחר מכן, האינטגרציה ממשיכה הלאה – בזמן הסיאנסים הבאים, בזמן העבודה הקבוצתית, בזמן השינה. כל אלה הם השלבים הבאים של האינטגרציה, כיוון שמטרתה הסופית של האינטגרציה היא חיבור מלא והרמטי בין החוויות בסיאנס, לבין החיים שלנו. זהו שלב האינטגרציה החמישי, האחרון, אבל הוא יכול להיות הכי חשוב. סיאנסים של נשימה מודעת, סמינריים פסיכולוגיים שונים וסדנאות מגוונות לצמיחה אישית – לא שווים כלום אם אנו לא מסוגלים לבצע אינטגרציה של הידע והנסיון החדש אל תוך חיי היום-יום שלנו.

 

נשימה ומצב התודעה.

השפעת הריברסינג על החלק הסימפתי והפרה-סימפתי של מערכת העצבים העילית

מעקב אחר הפעילות החשמלית במוח.

 

ידוע שהומאוסטזיס נשימתי הנו כלי להומאוסטזיס כלל-מערכתי. כיוון שהנשימה נמצאת תחת שליטה הן של מערכת העצבים המרכזית, והן של מערכת העצבים הפריפיראלית. מחקרים מסויימים חקרו את תופעת ההיפר-ונטילציה לרמות עמוקות הרבה יותר, אפילו עד לשלב של תהליכים כימיים במוח. התברר שהתהליכים הכימיים מזכירים את אלו המתרחשים בעת לקיחת LSD . זה אומר, שנשימה אינטנסיבית יכולה להיות זרז לתהליכים פסיכולוגיים עמוקים, דומה בהשפעתה לחומרים פסיכודליים (סמים, פטריות הזיה, צמחים מסויימים וכו').

 

בעת מחקר על עצירת האוויר אחרי השאיפה והנשיפה, גילו כי עצירה אחרי שאיפה מפעילה בעיקר את החלק הסימפתי של מערכת העצבים העילית: הפעולה מעלה אל לחץ הדם וקצב פעימות הלב, מאטה את פעילות מערכת העיכול, מורידה את קצב ייצור חומצת הקיבה ומיצי כיס המרה, מרחיבה את הברונכיטים. וההפך, עצירת הנשימה אחרי נשיפה מפעילה בעיקר את החלק הפרה-סימפתי: מורידה את לחץ הדם ואת קצב פעימות הלב, מאיצה את פעילויות מערכת העיכול, מחזק את פעולת הכיווץ בשרירים החלקים של הברונכיטים. בצורה כזו, כשהנשיפה והשאיפה שוות באורכן, נוצר איזון בין החלק הסימפטטי לחלק הפרה-סימפטטי במערכת העצבים העילית. זה מסביר, מנקודת המבט הפיזיולוגית, את תוצאות הריפוי הטובות שריברסינג השיג, מחלות כמו אסתמה-ברונכיטית, ברונכיטוס כרוני, אולקוס בקיבה ובתריסריון, לחץ דם גבוה, התקף לב.

ריברסינג יכול לשמש כשיטה משקמת למערכת הנשימה, וכן למערכת גוף נוספות. האקפט הרפואי מוסבר ע"י העובדה שבעזרת שימוש בנשימה, הנתונה תחת שליטתנו המודעת, נוצר איזון וסינכרון בין חלקיה השונים של מערכת העצבים העילית. (מערכת לב-ריאות, וגוף-מערכת נשימה). חשוב לציין את ריברסינג גם בהקשר של רפואה מונעת, כאשר המחלות עוד לא הופיעו.

 

מעקב אחר הפעילות החשמלית במוח.

 

בעת הכניסה לתהליך הכולוטרופי, מתרחש בהתחלה ירידה באמפליטודה ולאחר מכן העלמות מלאה של גלי אלפא ועל רקע זה הופעה של גלי דלתא ותיטא, במתנד נמוך יותר.

הסבר קצר:

  1. גלים איטיים (גלי דלתא, 0.5-0.4 הרץ) קשורים עם תהליכים שיקומיים, בייחוד בזמן השינה, ועם רמת פעילות נמוכה.
  2. גלי תיטא (4-8 הרץ) תועד לרוב בעת איבוד מחשבתי, או למשל זעזוע מוח. עם זאת, בהעדר פתולוגיה מוחית, הגלים מופיעים בעת מצבי תודעה כולוטרופים.
  3. גלי אלפא (8-14 הרץ) מצב הרפייה בעירנות. מתועד לרוב בעת הרפייה גופנית ובו זמנית תשומת לב מכוונת כלפי חוץ. פחד, זעם, חששות ולחץ כרוני מדכאים את גלי האלפא.
  4. גלי ביתא (14-20 הרץ) בנורמה, תועד בעת פעילות גופנית גבוהה ובעת פעילות מוחית גבוהה.

 

בעת מעבר לנשימה מודעת מתגבר ייצור הגלים בתדרים הנמוכים. טיפוסי יותר, שבתחילת התהליך (5 עד 15 הדקות הראשונות) מתקיימת העברה של גלי דלתא מכיוון המצח לכיוון החיבור בין החלק הקדמי לעורף ואח"כ לכיוון העורף.

 

באזור הדקות 20-30 בתוך התהליך, ככלל, נצפה מקסימום בפעילות מוחית נמוכה. אינטנסיביות גלי הדלתא עולה פי עשרות או במקרים קיצוניים במאות פעמים. כמו כן קיים קשר בין פעילות חשמלית במוח, וקצב המוסיקה. זה מאשש את הטענה באופן מעשי מתצפיות שנעשו , ש"המוסיקה מובילה". מסיפורי המטופלים נצפה הקשר שבין המוסיקה לבין החוויות שהאנשים עברו, כגון טיסה, ריחוף במרחב, איחוד קוסמי ועוד, ע"פ גרוף.

באזור הדקות 40-50 בתוך התהליך, ככלל, נצפתה ירידה הדרגתית בגלי הדלתא ובגלי הטיתא. זה מסונכרן עם יציאה הדרגתית מהתהליך וחוויות חדות פחות. עם זאת, פעילות הגלים הנמוכים נשארת ברמה גבוהה מהרגיל. ניתוח תוצאות הדינמיקה בפעילות המוח בעת סיאנס נשימה מודעת, ניתן לראות שורה של התאמות לדינמיקה של פעילות המוח בעת השינה.

למעשה, מצבי תודעה כולוטרופים – הם שינה שאנו יוצרים באופן מלאכותי ע"י היפר-ונטילציה, תוך שמירה על הפעילות הרצונית. כמו בזמן השינה, כך גם בזמן הנשימה המודעת השינוי בפעילות המוח דומה. גלי האלפא והביתא (גלים המשוייכים למצב עירנות) יורדים, ועולה פעילותם של גלי הדלתא והתיטא (גלים המשוייכים למצב שינה). בזמן הטיפול עובר המטופל כ 2-3 מחזורי RPM (שלב השינה שבו אנו רואים חלומות). בזמן הנשימה הכולוטרופית התנהגות האדם היא זהה לחלוטין כמו בעת שינת RPM , מבחינת פעילות בעפעפיים, וסימנים פיזיולוגיים נוספים.

בנוסף לחפיפה הגדולה בין מצב התודעה הכולוטרופי לשינה, קיימים גם הבדלים. אחד מהם, הוא שמירה מוחלטת על מודעות והשליטה הרצונית בגוף, נוצר מצב של "שינה מודעת". זה ההבדל המהותי בין מצבי תודעה כולוטרופים לבין שינה רגילה, שבה אין שליטה רצונית בגוף, ולרוב אין מודעות למתרחש.

בנוסף, ניתן לציין שסיאנס הנשימה המודעת מכיל בתוכו אפשרויות שיקומיות, בדיוק כמו שינה. תוצאות שאלונים מראים על שיפור בתחושה העצמית, עלייה באקטיביות, עלייה במצב רוח. הזמן שבו נמצאים במצבי תודעה כולוטרופים יורד מכמות השעות אותם אנו צריכים לישון בלילה. עם זאת, התהליכים השיקומיים בעת נשימה כולוטרופית גדולים ב-2 מהתהליכים השיקומיים שהיו קורים באותו פרק זמן שינה.

הנושמים, עם זאת, מציינים עלייה בזכרון. לעיתים תכופות חוויות אמוציונליות נראות לא מוכרות ולא צפויות, אבל יש בהם משהו מוכר ( Déjà vu ). הם מציינים נקודת יציאה אל התת-מודע והם אלה המכתיבים את המאורעות ש"צפים" אל פני השטח שאיתם יש עבודה בתהליך הקונקרטי.

 

איסורים רפואיים

 

נשימה כולוטרופית זה דרך לצמיחה אישית לאלה המעוניינים ללכת בדרך החקירה העצמית וגדילה רוחנית.

סיאנסי הנשימה הם עבודה מעשית. הם לא מומלצים לאנשים בעלי מחלת מאניה-דיפרסיה, סימפטומים פרנואידיים ומחלות נפשיות דומות. בסיאנסים אלה לא יכולים להשתתף נשים בהיריון, אנשים עם בעיות לב, לחץ דם גבוה, אנשים העברו ניתוחים לאחרונה, מחלות נגיפיות קשות, מחלות עיניים חמורות, אפילפסיה או ילדים עד גיל 14.