חלק 3 

האלה אמרה

"הו שליט גדול! אל האלים, למדני דבר מה! בינתך מכילה סודות רבים, סודות להצלת העולם!"

"תקשיבי לי – יקירתי" ענה לה שיבה "אני אספר לך את הסוד הגדול מכל. לא קיים שום סוד מעבר לידיעה אודות סודות הנשימה. יוגי, אשר הקדיש עצמו ללימוד הנשימה נהיה בלתי תלוי באף אל ותלוי אך ורק בעצמו. אין דבר בלתי אפשרי עם תרגול קבוע של יוגה. אין שום אלוהים למעט הנשימה, וזה , המחזיק בידו ידע על הנשימה, מחזיק את גורלו למרגלותיו."

(דיאלוג בין שיבה, לבין אשתו שאקטי. מתוך הספר "ראמה פראסאד" – לימוד מדע הנשימה)

 

איזה קשר קיים בין מה שאנו מכנים יצירת המציאות, לבין הנשימה?

 

"סוורה" (למידה אודות הנשימה) מגדירה נשימה כ: "זרם גלי החיים".

התנודות הגליות הללו מהוות את הסיבות לאבולוציה של החומר הקוסמי הבלתי-משתנה לתבל דינאמי, ואינבולוציה* של התבל הדינאמי חזרה לחומר הקוסמי הבלתי-משתנה.

סוורה מכתיבה חוק אוניברסלי האומר שהנשימה היא הכוח המניע של התובנה העולמית , הנמצאת בערוצי המחשבה, והיא המכוונת את המציאות האנושית החל ממערכות פיזיות (גוף האדם וסביבתו) ועד למערכות מנטליות ורוחניות-נעלות.

(*אינבולוציה – מושג פילוסופי השאול מאנגלית. ההפך מאבולוציה: מרמה מפותחת ומורכבת, חזרה לפשטות.)

 

"הנשימה – היא המכתיבה העיקרית של דרך החיים. דרך האנרגיה החיונית פראנה כל אדם מראה את אותות הקיום שלו , ומוכיח שהחיים הם נצחיים ושמימיים, שהמוות למעשה לא קיים, שהאדם הוא תמיד שלם ושאפשר תמיד להיות אלוהי (ראמה פראסאד (למידה אודות הנשימה))"

"פראנה קשורה לשכל , ודרך השכל – לכוח-הרצון , דרך כוח-הרצון – לנפש האינדיבידואלית , ודרך הנפש – לאני העליון. נשימה המנווטת בעזרת המחשבה ותחת שליטה של כוח-הרצון – היא כוח מרפא ומפיח חיים, אשר ניתן לתעלו לצמיחה אישית , ריפוי מחלות חשוכות מרפא, ודברים מופלאים נוספים. אם אדם יודע לשלוט על גלי הפראנה העוברים דרך מוחו הרי שהוא גילה את הסוד לשליטה בפראנה הכלל-עולמית. יוגי, השולט באמנות זו, משתמש בפראנה בצורה מודעת וע"י כך מחזק את כוח-הרצון שלו , ולא מפחד משום כוח עליון כיוון שהוא שולט כעת על כל הנעשה בעולם" (קונדליני יוגה, סוואמי שיווננדה).

 

בשונה מהמחשבה – שביטוייה נראים במערכות אנרגטיות שונות, הנשימה למעשה מתרחשת בעולם הפיזי בלבד. הנשימה לא תמיד מתבצעת באופן אוטומטי, כמו שכן פעימות הלב או מערכת העיכול , אך דווקא בגלל התכונה הזו מתאפשרת עבודה דרכה על מערכות אחרות. אנו יכולים בעזרת כוח-הרצון בלבד להאט את הנשימה, להאיצה, לעשותה שטחית או ההפך- להעמיקה. אנו יכולים להחזיק את האוויר בראותינו, או לתת לו לזרום בקצב הטבעי שלו. פרקטיקות רוחניות רבות משתמשות בטכניקות נשימה מודעות שונות להשגת מצב טראנס, המביא בתורו לשינוי במצב התודעה ולחוויות רוחניות שונות, ולהעמקת הנסיון המיסטי של האדם המתרגל.

 

"מרכז הנשימה" של האדם מצוי בחלק האחורי של המוח , והוא בעל קשרים עצביים למרכזים אחרים במוח וכן למוח השדרה (חלק מחוט השדרה). לכן המצב הרגשי של האדם, המשפיע על המצב הגופני שלו, משפיע בעקיפין על הנשימה. כמו כן, תרגילים על הנשימה יכולים לגרום לשינוי במצב הרגשי שלנו, המשפיע ישירות על התודעה.

 

לא צריך להרחיק לכת כדי למצוא דוגמאות המדגימות את הקשר בין הרגש למצב הגוף במערכת "גוף-נשימה-תודעה". כל רגש מזמן שינויים מסוימים בגוף. כעס מעלה את הדופק ומביא לתחושת מחנק. פחד משפיע על רמת האדרנלין בדם וגורם לנשימה להיות שטחית ולא רציפה. חרדה מעלה את קצב הנשימה. ריכוז – עושה את ההפך המוחלט. הריכוז מאט את קצב הנשימה עד שזו נעשית שטחית, ולעתים אף נעלמת, כאילו שרעש השאיפה והנשיפה היו מפריעים למצב בו אנו נמצאים.

 

ביוגה מחשיבים את אורך הנשימה כמרחק שיידרש להציב את פלומת הנוצה כדי שזו תשאר יציבה בעת מול האף שלך בעת השאיפות והנשיפות שלך. זה כמובן תקף אך ורק לעולם הגופני, הפיזי. למעשה שאיפות ונשיפות הם ארוכות ואין סופיות, ממש כשם שהיקום הוא כזה.

 

זרם הפראנה הזורם בגופנו ונשלט ע"י הנשימה, מרחיק הרבה מעבר לגבולות הגוף הפיזי, הגוף המבצע את הפעולה. זה קורה בגלל שהמיקרו-הרכב של האדם והמאקרו-הרכב של התבל , לא רק מזוהים אחד עם השני, אלא למעשה הם מהות אחת, בלתי נפרדת. במצב תודעה מסויים, כבר מובן מאליו שהגוף אינו נגמר במעטפת העור, אלא ממשיך הרבה מעבר ונמצא בכל מקום כל הזמן, ולכן הנשימה – נמצאת בכל מקום , כל הזמן.

 

המציאות שלנו "נטווית" ע"י המחשבה שלנו כל דקה, ממש כאילו הייתה שטיח מעשה יד. המשפיע על מראה השטיח הם מצבי התודעה המשתנים שלנו. אם לא נהיה מודעים להלך המחשבה – החוטים יטוו בבלבול, וייצרו תמונה "אקראית" המשקפת באופן כלשהו את מאפייניך האישיים. בשביל ליצור "חוט מנחה" היוצר את התמונה שאתה מעוניין, אין מנוס מלעבוד על הנשימה.

 

הנשימה יכולה, ממש כמו הדם בנימים, לזרום לכל כיוון של ההוויה, לאסוף ולהשאיר מידע בכל חלק אליו היא מגיעה , כל אזור "נושם". בעזרת הנשימה יכול האדם להגיע לכל "מחוז" בעולמות האנרגטיים, ו"לדוג" רעיונות מתוך אוקיינוס המידע האין סופי הקיים שם, ולהביאם לחופי המציאות הפיזית.

 

בוא נסתכל איך התהליך מתרחש.

 

נניח ויש לך משאלה כלשהי. משאלה קונקרטית, בזמן קונקרטי, במקום קונקרטי – משאלה המתאימה רק לכאן ועכשיו, לחיים האלה, ונמצאת אי שם באוקיינוס המידע האין סופי, ויש לה איזו מוכנות להתממש. ככל שתרבה "להתחבר" אל הרעיון בכך שתחשוב עליו, כך מהר יותר הרעיון "ייובא" לעולמנו, העולם הפיזי. אפשר "לשזור" את הרעיון בלב, להכניסו לכל נשימה, לחשוב עליו בכל בוקר ובכל ערב, ולמעשה אפשר להכניסו לכל אספקט של החיים – וככל שתרבה לעשות כן, יהפוך הרעיון לעבודה בלתי פוסקת על הכוונה ליישמו. התהליך הזה של המעבר מהרכב מעודן ולא ממומש , לביטוי פיזי , גשמי כלשהו, ע"י שינוי ה"תוואי" האנרגטי של הרעיון, הוא זה אשר אני קוראת לו אקט הבריאה האמיתית, מכיוון שפה באות לידי ביטוי התכונות האלוהיות שלנו.

 

אם כך, קיימת השאלה כמה זמן יכול לקחת "ייבוא" שכזה? תחת עץ המשאלות היה הדבר מתממש בו במקום, אך כאן בעולמנו אנו צריכים להתמודד עם דבר הזוי שכזה , הקרוי זמן. לכן חוץ מהחשיבות
"לפתוח ערוץ" בתדירות גבוהה, ישנה גם חשיבות לכמות האנרגיה שתמלא את הערוץ הזה. במקרה של "סתם מחשבה" זרימת האנרגיה בה תהיה איטית ולא תמהר לשום מקום. מצד שני, אפשר לחזק את זרימת האנרגיה בערוץ, ולדחוף אותה לעבר המטרה שלנו.

כל זה נעשה – באמצעות הנשימה.

 

אנשים נוטים להתייחס לנשימה כאל משהו בנאלי, כאל אחד מתהליכי החיים החיוניים ותו לא, בלי לדעת איזו עוצמה יש לנשימה במימוש המחשבות שלהם והפיכתם למציאות. נוכל לכנות את הנשימה "חוליה מקשרת" בין העולם הפיזי לעולם הרוחני, מהבחינה של "דיג" הרעיונות מהאוקיינוס והפיכתם למציאות. כמו אבן המושלכת למים ועושה גלים סביבה, המחשבה יוצרת תנודה מסביבה בעולמות המעודנים. אם "להשליך" את המחשבה ביחד עם הנשימה, יתקבל משהו הדומה לרוח ימית המכריחה את הרעיון לנוע מהר יותר. בצורה כזו ניתן לתעל את האנרגיה המושקעת לאותו רעיון בלבד, מבלי לגלוש לצדדים.

 

זרם הרעיונות היומיומיים הבלתי פוסקים, המכונה הרעש הלבן, גונב לנו אנרגיה רבה. אפשר להמשיל את הדבר לערוגה של ורדים , בה יש מספר עשבים שוטים השותים את כל המים המוקצים לורדים במטרה להפוך לורד בעצמם. בעזרת הנשימה ניתן לבודד את הרעיונות שמעניינים אתכם והייתם רוצים להפכם למציאות. בהמשלה לגינה שלנו – כאילו הייתם מצליחים להשקות את הורדים ולמנוע מהעשבים "הרעבים" לשתות את המים. כך ניתן לקצר את "זמן ההמתנה" למימוש הרעיונות שלכם.

חלק 4

 

אמנם רק לנשום זה לא מספיק. רק ביצירת כוונה וריכוז ברעיון המתבקש, ניתן להפכו לכוח אדיר ובלתי פוסק, היכול לצאת גם אל מחוץ לגבולות המוכר , מחוץ לגבולות חוקי הפיזיקה המוכרים לנו.

 

כיצד אם כך נבדיל בין כוונה וריכוז אמיתיים לבין "סתם מחשבה"? התשובה היא שאם אתם בוכים כל הזמן "נו בבקשה, בבקשה" או חושבים "מתי זה כבר יתגשם?" או קופצים את שיניכם כמו חיית טרף המוכנה לקרב ומוכנים לקפוץ על כל אחד בצעקת "בונזאי!!" בשביל להשיג את המטרה, אז כנראה, שהמשאלה שלכם נשארה בגדר מחשבה.

 

כשהכוונה האמיתית ניטעת בכם, אתם מייד נהיים רגועים. אתם כבר לא צריכים לחשוב "שהכל יסתדר" כיוון שכעת – אתם בטוחים בכך, אתם פשוט יודעים את זה. לא לשווא אומרים ש"התקווה מתה אחרונה", כיוון שבדיוק ברגע שבו מתה התקווה , הכל מתחיל. אם לחשוב על זה לעומק – המילה תקווה- מטילה ספק. כל עוד אתם מקווים, אתם עוד לא בטוחים, וכיוון שאתם לא בטוחים הכוונה האמיתית נמצאת תחת סיכון. עם קצת מחשבה כל אחד יכול להזכר לפחות במקרה אחד בחיים שלו בו הוא סימן "איקס גדול" על מטרה כלשהי והשלים עם כך שהיא לא תתממש, ואז בדיוק החלה ההתממשות שלה. זאת בגלל שכל עוד קיימת אצלכם המחשבה "או שאצליח – או שלא" קיים איבוד אנרגיה גדול, כיוון שה"או שלא" גוזל מכם בדיוק את כמות האנרגיה שאתם צריכים כדי להשלים את מימוש הרעיון. ברגע שגזילת האנרגיה הזו נעלמת – הרעיון "ניזון" מהאנרגיה החדשה שרק עכשיו תועלה להגשמתו, ומתחיל את תהליך ההגשמה שלו עליכם , לפעמים בלי ידיעתכם. באותו רגע ממש מתחילה לפעול המכונה שכל מה שהיה חסר לה זה הרוגע ואי-ההצמדות שלכם לגבי הרעיון.

 

אם כך נהיה ברור שחוץ מהשתקה טוטאלית של הכוונה , הכרחית עוד תוספת אחת חשובה : אי-הצמדות להצלחה. (גלים חשמליים אדישים למשמעות המסר, המועבר באמצעותם (אליסטר קראולי).

ברור ש"משמעות המסר" זה שיקול הדעת, תולדה של פעילות אינטלקטואלית , ילידת המחשבה. אותה מחשבה על הכוונה, אבל לא הכוונה עצמה. אל תחשבו על הכוונה שלכם, תהיו הכוונה. תהיו הגלים האדישים החשמליים שיפרצו לעולם הפיזי, הממשי וישנו אותו בהתאם לכוונה שלכם.

 

עוד חלק חשוב בתצרף הוא היכולת לא לחכות. עם התעסקות ב"ציפייה" אתם מבזבזים את כוחכם על ה"ציפייה" ולא על השגת מימוש הרעיון. כשאתם מחכים – אתם כפופים לתוצאה, וכשאתם כפופים לתוצאה – אתם במצב הצמדות. יתר על כן, המשמעות של עבודה על מימוש הכוונה היא לא בתוצאה עצמה, אלא בתהליך עצמו. כאשר אתם יודעים שהמטרה הולכת להיות מושגת (כי כשיש כוונה אמיתית אין אופציה אחרת) , לא מעניין אתכם להשיג אותה עכשיו ללא עבודה להשגתה. כשיש כוונה אמיתית , הציפייה רק נוכחת, כי השאלה היא לא "האם זה יתגשם?" כי התשובה לכך ברורה, אלא השאלה הנידונה היא "איך?".

אף אחת מהתוצאות לא מעניינת כשלעצמה. במבט על, אפילו אין צורך בהגשמת התוצאות, כיוון שהתוצאות הם הנתון, הם כבר קיימות. האדם – אלוהים. האדם – יוצר. לאדם, כמו לאלוהים העיקר– היצירה. והיצירה ממלאת דווקא את התהליך, ולא את התוצאה.

 

נכנה את השדה שבו אתם מתוודעים לעצמכם , השדה האינפורמטיבי האישי במציאות שבה אתם חיים. נתייחס כעת לשדה האין-סופי האינפורמטיבי של התבל כמו לשדה הבראשיתי ביותר. כשהתודעה וההבנה שלכם מתרחבות, השדה האינפורמטיבי האישי שלכם מתמזג לתוך השדה האינפורמטיבי של היקום, ואתם מתחילים "להכיל" הכל בתוככם, כיוון שאתם הכל. בשלב הזה אתם מסוגלים להשפיע על המציאות בעזרת כוח-הרצון האינדיבידואלי שלכם.

 

אם כך , מסתבר שהפיכת הכוונה למציאות זהו מעשה רצוני , בו אנו מעבירים "תוצאה שכבר קיימת" בשדה האוניברסלי, שבו קיים הכל, לתוך השדה של העולם הפיזי , שבו אתם מכירים בעצמכם כישות יוצרת ואלוהית.

 

אם הכוונה שלכם מסתכמת ברצון "להוציא" דבר מה מהמציאות , ולא "למשות" לתוכה, הייתי ממליצה לכם להבין כלל אחד פשוט: המציאות נוצרת דרך החיוב, ולא דרך השלילה. דרך היצירה, ולא דרך ההריסה. אין משהו שניתן "להשמיד", בדיוק כמו שאין משהו שניתן ליצור. הכל קיים תמיד. אל תנסו להרוס או להרוג. כשאתם רוצים להרוס או להרוג ד אובייקט מסויים המפריע לכם בחיים שלכם, אתם לא צריכים למגר אותו, אלא אתם פשוט להעביר אותו אל מעבר לגבולות השדה האינפורמטיבי האישי שלכם. המטרה שלכם היא להסיט ממנו את אנרגיית תשומת-הלב שלכם, וללא תינוי – לשלול על ידי כך את קיומו במציאות הפיזית שלכם. האובייקט לא יוכל להשפיע עליכם יותר, כיוון שאתם כאילו לא רואים אותו, לא מכיוון שאתם לא מסוגלים , אלא מכיוון שהחלטתם כך.

 

משהו נוסף שאנחנו מעוניינים להמנע ממנו, הוא המחשבה אודות המתרחש. המחשבה אודות המתרחש , כלומר מתן תשומת לב לעניין, גוזלת מכם אנרגיות אשר יכלו לגרום לזה להתרחש. הסוד הוא פשוט לא לחשוב על זה, שזה דבר די מסובך כשלעצמו. ברגע שאתה אומר "אני לא אחשוב על זה" אתה ממקד את כל תשומת הלב שלך על זה, וכן חושב על זה. זהו תכסיס ידוע של התת-מודע לשמור את תשומת-הלב שלכם על אותו אובייקט.

 

איך אפשר לא לחשוב על משהו? התשובה פשוטה – לחשוב על משהו אחר. העברת תשומת הלב מאובייקט א' לאובייקט ב' מסיר את האנרגיה שלכם מאובייקט א', ואותו אובייקט מפסיק להיות חלק מהתמונה המשתקפת על "מסך" המציאות שלכם, אם נמשילה לסרט קולנוע.

 

ללא ספק יצוצו הספקנים שיגידו "האם המטרה של התפתחות רוחנית היא לא להפטר מהכמיהות הארציות? הלא מימוש הרעיונות הוא להתמכר לארצי והגשמי, התמכרות לאגו?"

 

לעיתים קרובות אני נתקלת באופן מחשבה שגוי, הנפוץ בין אנשים השואפים להגיע לרמת התפתחות רוחנית גבוהה. אנשים העוסקים בפרקטיקות רוחניות לעיתים מתקבעים על אספקטים נפרדים של ההתפתחות הרוחנית, ושוכחים שהם חיים בחברה סוציאלית, הכלל. בחברה הסוציאלית נחוץ לעבוד, להתפרנס , כדי לקיים חיים יומיומיים תקינים ולהשאר מחובר למציאות. אפילו אם אתה "מתחיל לעופף" בגלל הפרקטיקות הרוחניות, צריך להיות עם שני רגליים על הקרקע. דבר זה הוא חיוני ביותר. מחשבה שגויה נוספת של הקנאים להגיע להארה היא שההארה גוררת אחריה התעופפות אי-שם, ואי-עשייה מוחלטת, בלי להיות קשור לכאן ועכשיו. המחשבה הזו נוגדת את העקרון הראשי של התבל: התבל עצמו שואף להתוודעות עצמית דרך הבריאה, ודרך נסיון החיים של הקיימים בתבל. כך שלהשאר במדיטציה מול השמש השוקעת במדבר השומם ולחוות תוך-כדי אהבה כלפי כל האנושות, זה דבר נפלא כמובן, אבל המאסטר האמיתי יידע להכין חביתה בבוקר במצב סמדהי (הארה), תוך כדי התייחסות לפעולה הפשוטה הזו כאל יצירה אלוהית מודעת.

 

אדם, החי במציאות היומיומית, בנקודת הזמן שבין הלידה למוות, המוגבל בתנועתו בין הקוטב הצפוני לדרומי, למעשה מסוגל להגיע לכל מצב ו"לחוות" את התודעה הקוסמית. הוא מסוגל לחיות חיי על-מוות, חיים על-גשמיים, להמצא בכל מקום – ותוך כדי לנהל חיי אדם רגילים לגמרי. אם תרצו – תוכלו לעשות זאת ממש עכשיו. למעשה, רק כאן ורק עכשיו תוכלו להיות כאלה, הכל תלוי בשאלה של הרצון שלכם ושל היכולת שלכם לעצב באמצעות הכלים שהוסברו כאן את תמונת החיים שלכם , ע"י מימוש הכוונה האמיתית שלכם.

 

זוכרים איך נגמר המשל על עץ המשאלות? "כשהופיעה הישות המפחידה חשב האדם לעצמו "אבוי. עכשיו יהרגו אותי" וכך היה..."

 

למעשה לא היה זה הסוף. הסוף הוא כזה:

 

"וכשמת האדם, הגיע האדם למסקנה שמצוי הוא תחת עץ מגשים משאלות וחשב לעצמו "חבל שהבנתי את זה מאוחר מדי" ומיד נעשה "מאוחר מדי" ולא יכל האדם לשנות את מצבו, למרות שאם חשב אחרת יכל הוא עוד לשנות את מצבו".

 

באהבה – LILA (אירנה פוייט).

 

"עץ המשאלות" הוא כמובן – משל. אבל האדם אשר הצליח לגדל "עץ-משאלות" בתוכו, דרך התודעה, יצר גן עדן עלי האדמות.

 

 

 

<< 1 | 2 >>