מסע באורך 7 שנים אל האישיטבה

 

לפני ש...
לפני 7 שנים יצאתי לדרך. כמובן שצעדתי בדרך הזו הרבה לפני ... אבל רק לפני 7 שנים התחלתי לעשות זאת באופן מודע. כפי שזה נראה לי,  אי-אפשר לכנות את הזרימה הלא מודעת הזו צעידה במובן המלא של המילה – היא דומה לגזע עץ השט לו בנהר. וכך, יום בהיר אחד לקח לו סבא ג'פטו של התודעה האנושית, ועיצב לו פינוקיו וסירה , והותיר בידיו משימה אחת קטנה – ללמוד להשיט ולנווט את הסירה, אבל זה כבר בפעם אחרת.

סימנים
לפני שנה החל השלב האחרון בתהליך ההכנה – היכרותי עם היוגה, נסיעתי להודו, וסוף סוף, התחלתי לתרגל האתה-יוגה.
באותם רגעים, משלוש כיוונים שונים , שלושה אנשים שונים כיוונו אותי למסלול אחד...סימן שכזה קשה להחמיץ, ואסור להתעלם ממנו.
בזמן ש...
וכך בזמן הסמינר...בזמן שקראתי את החומר הנמצא באתר אישיטבה – קראתי את מה , שתמיד חשבתי עליו ותמיד דברתי עליו...הגעתי למקום בו הנאמר הוא לא רק בינה ומילים יפות, אלא מקום בו הנאמר הוא דרך חיים. הגעתי למקום, אליו צעדתי ארוכות.
יצירת סאנגה.
האנרגיה והמוכנות לנשום יחדיו הורגשה כבר במעגל הראשון. אף-אחד לא הגיע בטעות.
ג'יבריש
אדם אקראי, היה מעסה את רקתו ארוכות את בראותו את האוטובוס שלנו.

50 איש עם עיניים קשורות, צועקים שטויות הבלתי ניתנות לתרגום. אני באופן אישי, כ"כ הרבה לא אמרתי במשך שנה.  הרפייה מושלמת של המוח.

 
יוגה על ההר
מסביב נרות. פניי אל הירח המלא, גבי אל השמש השוקעת, ובשמחה גומע אני את אור הירח.
נשימה מודעת
מתחילים לנשום. מוסיקה קצבית. היובש בפה , עליו הזהירו אותנו מראש הופיע ונעלם מיד – ההחלטה ללכת עד הסוף הייתה מוחלטת ללא היסוס.
מסביב רעש והמולה, מישהו צועק, מישהו פורץ בבכי , ואני – רועד – הידיים , הרגליים , הראש. התודעה מודעת,  משגיחה עליי מהצד. תחושת הזמן נעלמה, לדעתי עברו 7 דקות. הקצב השתנה , הידיים והרגליים נעצרו , והראש מתנודד לו מצד לצד. העולם מסביבי החל להסתובב, ולהישאב אל תוך חור-שחור ענק. החור השחור נשאב אל תוך נקודה אחת. אין כלום. נישאתי מעל המתרחש בחדר, ונזרקתי אל בריאת המציאות..וכאן הפסקתי לנשום. למה לנשום – הרי אין כלום...
סאמאיימה
העובדה, שנירוונה היא לא השאיפה שלי, ידעתי תמיד , אבל איכשהו לא חשבתי להפוך את קונוס בריאת העולם, ולהפכו לשעון-חול, שאחראי על הבריאה...הרעיון החדש הזה כזה מובן וכזה פשוט...לא מובן איך לא חשבתי עליו לבד...
קירטאן – שירת מאנטרות
יש משהו במאנטרות האלה.  אולי, מתישהו הצליל יופיע...שטויות, אפשר לשיר גם בלי הצליל.
מעגל סאנגה
שוב אנו במעגל. כמעט ואחריו. סך-הכל שלוש ימים, אך נסיון ועשייה לשלוש שנים. אחדות. מעניין הוא , שזכרתי כמעט את כל השמות – לדעתי, בתנאים רגילים היה נדרש לכך כמה שבועות...
הדרך חזרה
שום דבר מיוחד. חוזרים הביתה. אבל...בדרך נכנסים למרכז מסחרי. אנשים, ציוויליזציה...כמה שנים לא הייתי פה...


שונות
טוב ורע.
בעצם אין טוב ואין רע. מושגים אלו התיישנו לחלוטין. הם טובים רק שנדרשת מסגרת של פחדים... אפילו המושג "צדק" כבר אינו מדוייק די הצורך. מעשים  יש להעריך לפי רלוונטיות, ושייכות לזמן ולמקום. בני אנוש יוצרים רוע לא בגלל שהם רעים. זה קורה מחוסר הבנה של מהות הבריאה. אין לשפוט אותם על כך...
אהבה
זהו לא רגש. זהו מצב החומר. אהבה – זוהי נורמה, וכל מצב אחר הוא מחלה של הנפש, של הגוף, של התודעה.
אני – לוציפר
היום בלילה הייתי לוציפר. לא, זה לא היה סיוט (שהרי איזה מין סיוט זה לחלום על עצמך?) – לא חלמתי אודותיו, הייתי הוא.
ביום אני מעופף במרחבי האדמה, החלל החיצון...לא ניתן לתאר במילים את ההרגשה של החופש וההרמוניה. זה מדהים. אני אדיר, מדהים, מואר, משוחרר.
ואז מגיע הלילה. אני מגיע אל פאתי באר עמוקה , ונעלם בלב האדמה. אני נהפך לחיה. כעת אני יצור מבעית עם קוצים ושיניים מפחידות, בצבע חום כהה. אני מפחיד, כיוון שהאנשים רוצים לראות אותי כזה. אני מבין, שהם צריכים אותי כזה. לא, לא נעשיתי יותר גרוע. אך עצב גדול הוא מנת חלקי , כל לילה. מזה, שאנשים עיוורים. מזה, שהם רוצים לחיות בפחד. אנשים, אני אותו דבר, כמו בבוקר!!!
עצוב לי וכואב לי, אבל אני הופך להיות למה שאנשים צריכים אותי.
אני לא יכול לאכזב אותם.
אני רק מחכה לרגע בו הם יתעוררו.
הרי אני אוהב אותם גם איך שהם.