berry rasayana

 

שבו בבקשה בגב זקוף, עיניים עצומות. אני כבר רוצה להרגיע אתכם. אנחנו לא הולכים לתרגל ראג’ה יוגה ומדיטציה.
אני רק רוצה שהתהליך הזה, התהליך שהולך לקרות היום, יהיה כמה שיותר יעיל עבורכם. אני הולך להעביר הרבה אינפורמציה, הרבה חומר. אבל כל אחד מכם הגיע עם כוונות מסוימות. כדי שהכוונות האלה יתגשמו, נסו לא רק להקשיב אינטלקטואלית, אלא, נסו להרגיש. להרגיש מה קורה לכם. ייתכן מאוד שהיום תשמעו בפעם הראשונה, אינפורמציה שאולי באה בניגוד לתפיסות שלכם, להרגלים שלכם. זה בסדר להיות ספקן, זה בסדר להיות חוקר, אבל תנסו להרגיש מאיפה זה בא, מאיפה באה ההתנגדות. האם ההתנגדות היא קונסטרוקטיבית? האם יש משהו שמתוך התנסות ישירה בא כגישה אחרת?
נסו להיות – כמה שניתן – פתוחים ואז, ייתכן מאוד, כבר מעכשיו, מהרגעים האלה, בזמן ההרצאה, יתחילו להתרחש שינויים. והשינויים שמתרחשים אצלכם, בוודאי ישפיעו על הסביבה שלכם. המקום הזה והזמן הזה, עכשיו, זה הזמן הכי טוב ליצור שינוי, כי הסביבה הזו היא סביבה מאוד תומכת. אפשר להגיד, סביבה שתומכת במאה אחוז. כל מי שהגיע לפה היום, הגיע בכוחות עצמו ובכוונה טהורה שלו. אנחנו יכולים להתחיל. תודה רבה. הנושא של האוכל מאוד מעניין את כולם. יש שני דברים שהכי מעניינים אנשים. זה אוכל וסקס. אז היום אנחנו מדברים על אוכל. ובפעם הבאה…:)…ishta devata adanatha
 
לפני הכל, שאלה שלי אליכם. לא להיבהל. אנחנו לא נכנסים יותר מדי לתחום הזה. השאלה שלי אליכם: בתחושה שלכם, למה אנחנו מתים? מהקהל: אין סיבה אחת. אננדה: נגיד, הרבה סיבות. מהקהל: חומר? אננדה: החומר מתעייף. ואנחנו אחד מהחומרים. מהקהל: תהליך טבעי של החומר. אננדה: יש עוד רעיונות? מהקהל: טועים בדרך. אננדה: טועים בדרך ונכנסים למקום אחר? מהקהל: כן. אננדה: נכנסים למקום אחר ואפשר לחפש דרך אחרת.. אז כן, הסיבה היא מאוד פשוטה. טבעו של החומר להתפרק. לפי אחד הכתובים, המילים האחרונות של בודהה גאוטמה היו “חבר’ה, תהיו ערניים. מה שהורכב, יתפרק. שאפו לגאולה”. אז זה לא משנה מה אנחנו נאכל. החומר, בסופו של דבר, יתפרק. כי זה הטבע שלו. הטבע החומרי להתחבר ולהתפרק. מה זה החומר? חומר – לפחות מנקודת המבט של המטפיזיקה היוגית – זה גם היסודות של הטבע, כמו אדמה, מים, אש, אוויר ואפר, גם הרגשות שלנו זה חומר, גם האגו שלנו זה חומר, גם האינטלקט שלנו זה חומר, שבסופו של דבר מתפרק. יש משהו אחד שהוא לא. המתבונן. הרוח. אותה רוח, אותו חלקיק אלוהי, מתגשם בתוך החומר כדי להתנסות בעצמו. החכמים טוענים שהאלוהים ישן בדוממים, באבנים, מנמנם בצמחים, מתעורר בחיות ומודע בבני אדם. זה נשמע מנחם, זה נשמע, אולי, גם מאוד נעים, זה מצב אידיאלי. מצב אידיאלי, כאשר אלוהים מודע לעצמו באדם. כלומר, זו דרך שבן אדם יכול לעבור וזה היצור היחידי שיכול להגיע למצב שאלוהים מודע לעצמו בתוכו. אנחנו נמצאים בחלל חומרי אינסופי , חלל של אנרגיה ואינפורמציה. האינפורמציה נמצאת ברמות מסוימות וגם האנרגיה נמצאת ברמות מסוימות. וכל אחד מאתנו – בהתאם למקום שלו, בהתאם לכיתה שהוא נמצא בה – קולט רמות שונות של החומר, רמות שונות של אנרגיה, ויברציות שונות, גם קולט אינפורמציה שונה. והקליטה הזו נובעת גם מהתדר הפנימי שלו וגם מהרגלים, מתפיסות מנטליות, מהתנסויות רגשיות.
ואז כל אחד מאתנו צורך אינפורמציה מסוימת ואנרגיה מסוימת. למשל, אדם מדליק טלוויזיה והולך לאותן סדרות או אותן תוכניות שהוא רוצה לצרוך. יש דברים שאדם צמא אליהם והוא רוצה לספק את הצימאון שלו. את הרעב שלו. מה שאני רוצה להגיד הוא, שהנושא שאנחנו הולכים לדבר עליו, אוכל ורעב, לא בהכרח תלויים במזון החומרי. אלא, הרעב שלנו, הצימאון שלנו, יכול להיות צימאון של הדם, דם צמא. זאת אומרת, רעב פיזי. זה יכול להיות רעב אנרגטי. . זה יכול להיות רעב רגשי. זה יכול להיות רעב אינטלקטואלי, מנטלי ורעב רוחני. מכיוון שאני איכשהו קשור ליוגה :) , אז אביא לכם דברים מקבילים מהיוגה. לפי המטפיזיקה היוגית כל החומר – חוץ מעצמי, האטמן, הנשמה, מתחלק לשלשה מאפיינים. נקראות גונות.
והן סטווה, רג’ס וטמס. שלושת אלה הם המרכיבים של החומר. או בסנסקריט, פרקריטי. הם המרכיבים של כל חומר. החומר הגס, המעודן יותר והכי מעודן. הם נמצאים במינון שונה, אבל כולם תמיד נמצאים באותו חומר. מהם הפרמטרים האלה? סטווה זה כל מה שגורם לתודעה שלנו לקלוט דברים. ברמה הכי פשוטה סטווה זה תכונות של אור. תכונות של זוהר, תכונות של קלילות. סטווה מאפשרת לנו לקלוט את האינפורמציה, לקלוט צורות, לקלוט צלילים, לקלוט דרך החושים. זאת אומרת שאתם, כאשר אתם יושבים פה ומקשיבים, אם אתם שומעים ומבינים את מה שאני אומר, זה קורה לכם בעקבות הגונה סטווה בתוככם. רג’ס זו תכונה שגורמת לכם – בעקבות מה ששמעתם והבנתם – לפעול. נגיד שיש עכשיו בחדר ריח מאוד לא טוב. ואז הסטווה מאפשרת לכם לקלוט את הריח, אבל רג’ס גורם לכם, נגיד, לעצור את הנשימה או לברוח מהחדר. תנועתיות שגורמת לכם ללכת לעבר האובייקט הנקלט או להתרחק מהאובייקט הנקלט. התכונות של רג’ס מבחינת החומר, זו אש.
אש שמתפשטת. היוגים טוענים שהסבל נגרם מהרג’ס. הסבל הוא הדלק. הוא זה שגורם לנו לנוע. טמס זה משהו שעוצר תהליך של קליטה. זה קבעון מצד אחד ומצד שני היצרות. נגיד שאתם, אתמול בלילה, שתיתם יותר מדי וודקה, אז אתם יכולים לשמוע או לראות אותי מדבר ואפילו אתם יכולים לשמוע את הדברים, אבל הטמס לא מאפשר לכם לקלוט את מה שאני אומר. מבחינה אנרגטית ואינפורמטיבית כל חומר הוא בעל תכונות סטוויות – תכונות של אור, רג’סיות – תכונות של תנועתיות, להט או טמסיות – תכונות של חשיכה וקבעון. לכל אחד מאיתנו יש חופש בחירה ואנחנו בוחרים אובייקטים לפי הנטיות שלנו. הנטיות משתנות. הבחירה החופשית, זו לא רק בחירה שקורית לנו עכשיו, אלא, תמיד יש בחירה. לכל אחד, לכל נשמה אינדיבידואלית, ישנה תמיד. גם כשאנחנו בוחרים להיוולד, גם כשאנחנו בוחרים את הגוף הזה, גם כשאנחנו בוחרים את ההורים שלנו, להיוולד אצלם. אבל לא תמיד הבחירה היא מודעת. הבחירה הזאת תלויה גם במעשים במהלך החיים שלנו.
ואז המעשים שלנו גורמים לעקבות או התרשמויות מסוימות. הרגלים מנטליים או הרגלים רגשיים. ואז, כאשר אנחנו פועלים יש לנו בחירה, אבל הבחירה הזאת נובעת מאותם הרגלים שצברנו בעקבות מעשים מסוימים. קורה לנו הרבה שאנחנו עושים דבר מה ואולי תוך כדי עשייה, אולי כבר אחרי העשייה, אנחנו תופסים את עצמנו: “אני, הרי, יודע שהדבר לא טוב בשבילי.” כאילו איזשהו שד משתלט עלינו. זה מאוד פשוט. אותם הרגלים – בסנסקריט קוראים להם סמסקרות – הם גורמים לנו להתנהג לפי ההרגלים . הרבה פעמים כשאני מנסה לתאר לאנשים סמסקרה, אני מביא דוגמה של מישהו שמעשן סיגריה.
הוא אומר לעצמו שזו הסיגריה האחרונה. “אני אפסיק לעשן מחר.” זה שקר מוחלט. הסיגריה הזו שהוא מחזיק, היא כבר הזמינה את הסיגריה הבאה. זה לא “אני מעשן סיגריה”, אלא הסיגריה מעשנת אותי. אותו הדבר לגבי כל ההרגלים האחרים. ברגע שאתם נוגעים בדבר שאתם רגילים אליו, כל מה שאתם עושים, זו חריטה יותר עמוקה באותו שדה של הרגלים. אז אם אנחנו מבינים את זה, בשביל יציאה מהרגל יש צורך במנגנון מסויים. יש פתגם שאומר: “אני יודע מה נכון עבורי, אבל אין לי מספיק מוטיבציה לעשות את זה. אני יודע מה לא נכון עבורי, אבל אין לי כוח רצון לא לעשות מה שלא נכון עבורי.”
ואז מבינים שהעניין פה הוא כוח רצון מצד אחד ומצד שני, מוטיבציה. מאין יכולה לבוא מוטיבציה? מוטיבציה יכולה להיות פנימית, שנובעת מהתעוררות אינטואיטיבית מסוימת. אני פתאום מרגיש שזהו, אני לא יכול יותר. או להיפך. אני יודע שאני צריך לעשות דבר מסוים. או מאימפולס אינטלקטואלי פנימי: הבנתי משהו מסוים. ההבנה הזו כל כך חזקה שאני, מעכשיו, הולך בדרך חדשה. המוטיבציה יכולה להיות חיצונית. מוטיבציה חיצונית נובעת מהשפעת התודעה הקולקטיבית. למשל, אנחנו נמצאים עכשיו באווירה עם השפעה קולקטיבית לכיוון מסוים, בגלל שכולכם בחרתם את בנושא הזה. והשפעה חיצונית יכולה להיות השפעה של איזשהו גורם חיצוני שהוא סמכותי בשבילנו. הסמכות החיצונית גורמת להגביר את המוטיבציה. ואז קורה דבר מעניין. זה כמו כדור שלג. ברגע שאני קולט דבר מסוים והאנרגיה של תשומת הלב שלי הולכת לעבר האובייקט, אני שם לב לדבר מעניין. פתאום כולם מסביבי מתחילים לעשות את זה או להתעסק בזה, או להתעניין בזה. קניתי טויוטה חדשה, פתאום אני רואה – וואלה, כולם קונים טויוטות. ברגע שאני מתעסק בדבר, אני מתעניין בו, התהליך קורה לשני כיוונים. מצד אחד, האנרגיה שלי מתעצמת כי תשומת הלב שלי מכוונת לזה ואז זה מושך את הדברים הדומים, את האנשים באותה סביבה, את האינפורמציה הדומה. וזה עובד גם לצד שני: אותה סביבה שאני נמצא בה, ואני, כביכול, יצרתי אותה – במציאות שלי אני יצרתי את הסביבה – היא זו שמחזקת ומשפיעה עלי. אחד מהתלמידים שלי אומר: “אני רוצה להפסיק לעשן, אבל אני לא יכול להפסיק כי סביבי כולם מעשנים.” אני אומר: “לא, סביבי אף אחד לא מעשן.” מצב שבו צריכה להיות איזושהי הדלקה, איזושהי הצתה מסוימת, שהיא כבר גורמת לשינוי פנימי, שינוי חיצוני ואז העבודה היא בשני כיוונים. לפני שנתחיל בעניינים עם האוכל – אתם כבר רעבים, אבל לא הגענו לאוכל – מבחינת המטפיזיקה היוגית, הגוף שלנו מורכב מקליפות. בסנסקריט זה נקרא קושה. קליפה, מעטה, או גולם. ישנו הגולם החיצוני, גולם שאנחנו מתנסים בו בצורה הכי ברורה. אנומיה קושה (anomayakosha ). אנו- בסנסקריט זה אוכל. הגולם הבא המעודן יותר, שנקרא pranamayakosha. זה גולם שבנוי מהמערכת האנרגטית שלנו. הגולם הפנימי יותר, המעודן יותר, manomayakosha, זה גולם פסיכו-רגשי, אלה הרגשות שלנו. הגולם הפנימי יותר או המעודן יותר, vignanamayakosha, זה גולם של אגו, גולם של אינטלקט. גולם עוד יותר מעודן . והאחרון, anandamayakosha. הגולם של העצמי, של האני. הגולם הכי מעודן .השלבים או הרמות האלה קשורים זה לזה. לא ניתנים להפרדה. זה כמו קורי עכביש. הם קשורים זה לזה. והם משפיעים זה על זה.7
 
 
 בגלל הקשר בין הגופים, אנחנו לא תמיד מבינים מאיפה בא הרעב. מאיפה בא הצימאון. בגלל התרשמויות רגשיות ובגלל רמת רגישות נמוכה, אנחנו, בדרך כלל, משליכים את התחושה הזו לגולם החיצוני, לגוף הפיזי. הגוף הפיזי או אנומאיה קושה, זה גולם שבנוי מרקמות הגוף. לפי האיורוודה, הגולם הזה בנוי משבע רקמות: בשר, עצמות, דם, שומן, מוח עצם, מוח ורקמות הרבייה. תוך כדי החיים שלנו, תוך כדי התנסויות ותחושות של רעב, אנחנו מנסים לספק את הרעב. מנסים לספק את הצימאון. האם תמיד אנחנו מצליחים לספק אותו? האם קורה לכם שמגיעה התחושה הזו של “אני רעב” או “אני צמא” ואז בעקבות הסמסקרות, בעקבות התנסויות העבר, אתם אוכלים או שותים דבר מה ומרגישים איזושהי התמלאות פיזית, אבל הצימאון נשאר, הרעב נשאר. זה מביא תסכול. ותחושה שטעיתתם. הייתם צריכים לאכול משהו אחר. וכל עוד אנחנו לא מגיעים למודעות מי מבקש ואת מה הוא מבקש, תמיד נהייה בתסכול מהסוג הזה. פראבהוג’י( אבא רוחני שלי) מביא דוגמה של אדם שכל החיים רצה לשתות, רצה להגיע לרוויה. הוא היה לוקח כוס מים ושופך לאוזן. ככה הוא חשב. שאם ישפוך מים לחור של האוזן, זה יספק את הצימאון שלו. מיום ליום הוא רק נהייה יותר ויותר צמא והמים רק נכנסים לאוזן ויוצרים שם דלקת. כי הם לא מיועדים הם לזה. ביוגה יש מוסג הנקרא viveka, כוח הבחנה. קודם כל צריך לדעת להפריד בין רעב פיזי – אנומאיה קושה, רעב אנרגטי – פרנמאיה קושה, רעב רגשי – מנומאיה קושה, רעב מנטאלי, אינטלקטואלי – ויג’ננה מאיה קושה ורעב רוחני – אננדה מאיה קושה. איורוודה – שזו רפואה וודית – מלמדת שלכל אחד יש מוצרים המתאימים לו, מינון נכון המתאים לו, זמן אכילה המתאים לו. שלושת הטיפוסים לפי האיורוודה הם ואטה, פיטה וקפהה. אלה טיפוסים שונים שהבסיס שלהם הוא הרכב שונה של יסודות הגוף. מינון מסוים של יסודות גורם לטיפוס מסוים. הטיפוסים האלה הם טיפוסים שבונים גם את הצורה החיצונית, הפיזית, גם את הצורה הרגשית, גם את הצורה המנטאלית. כלומר, הם משפיעים על כל הבצל הזה שדיברנו עליו. ואטה דושה אלה יסודות של אוויר ואתר. אנשי ואטה-דושה בדרך כלל רזים, עם עצמות דקות, עם עור יבש, סובלים בדרך כלל מקור ומיובש, מאוד פעילים, מאוד יצירתיים, שמהר מאוד נדלקים לעניין מסוים, שמהר מאוד קולטים. אבל, מצד שני, מהר מאוד שוכחים ומהר מאוד מאבדים את המוטיבציה. אנשים שקשה להם להיות במרכז, להתרכז, להתפקס. עודפים של ואטה בדרך כלל מצטברים אזור המעי הגס ורורמים לבעיות של עצירויות ובשלב מאוחר יותר, כאשר עודף הפך למצב כרוני, מצטברים בעצמות ובמפרקים. ואז אלה בעיות של צפיפות העצם. ברמה הפסיכולוגית: חרדות, חוסר שקט, חוסר שינה. טיפוס-ואטה צריך אוכל מסוים. תנאים של חום, של מנוחה, תנאים של סדר יום מאוד מסוים, תנאים שבהם ארוחות סדירות עד ארבע פעמים ביום. כמויות לא גדולות, אבל ארבע פעמים ביום. טעמים שלא כדאי שיהיו באוכל : מר ובוסר. פיטה דושה: אנשים בעלי פיטה דושה עם טמפרמנט מאוד חם. זה אש ומים. אפשר להגיד שהמנטאליות הישראלית הממוצעת זה מנטאליות פיטה-דושה. אלה אנשים מאוד חריפים. האלה יודעים מה לעשות ומאוד בטוחים בדעתם. עודף של פיטה-דושה גורם להם לחוסר סובלנות כלפי אנשים עם דעה אחרת. לעודף של פיטה-דושה יש פוטנציה אלימות.ובעקבות כך, אלה אנשים שיכולים להיות בסכנה של מחלות לב, מחלות של מערכת העיכול, מחלות עיניים ומחלות עור. הם סובלים מעודף של אור חזק ושמש. הטבע מבקש מהם להיות יותר במקום מוצל ולקרר את עצמם. לאכול הם יכולים שלוש פעמים ביום. אש העיכול שלהם חזקה. חשוב שאוכ לא יהיה חריף וחמוץ. אנשי טיפוס קפהה בדרך כלל מאוד סימפטיים,עם לב רחב,שמחים ושביעי רצון, עקביים ומסורים . עודף של קפהה-דושה מצטבר באזור החזה, הגרון ובאזור הראש. מדובר בערבוב של יסוד האדמה והמים, מה שיוצר ליחה, קושי בנשימה ובסופו של דבר, עודף של קפהה מביא לבצקות למיניהן, לעודף משקל. עודף של קפהה מביא לטמס, למצב שבו אדם נכנס לדיכאון . הוא לא רוצה שינוי ומכאן מגיעים גם לבעיות פסיכו-מנטאליות וגם בעיות במערכת הנשימה ולעודף משקל. זו סקירה קטנה כדי שתבינו, פחות או יותר נושא של טיפוסים שונים. אבל עכשיו, אני רוצה להתייחס לאוכל הפיזי.
 
C360_2016-04-27-18-21-02-964
נגיד יש לנו אוכל מסוים שאנו בוחרים לאכול. . מה בסוף התהליך האכילה אנו נקבל? אני לא מתכוון למה שיוצא מהגוף, את זה כולם יודעים, אלא, מה התועלת שאנו נקבל מהמוצר הזה? מה אנו אמורים לקבל? – אנרגיה. מה עוד? הגוף אמור לקבל חובריי בנייה. מה עוד יכול הגוף לקבל? מהקהל: סיפוק. אננדה: טונוס רגשי. גם מצב רוח. מה עוד? מהקהל: שובע. אננדה: תחושת שובע זאת תוצאה של האוכל. תוצאת לוואי. מצב תודעתי. בעקבות האוכל שאני אוכל, משתנה המצב התודעתי. הרי אנחנו נמצאים באינטגרציה עם הסביבה והסביבה זה חומר שמורכב מינון מסוים של סטווה, רג’ס וטמס. בסופו של דבר, אנו מקבלים חומר בנייה – הרקמות הגוף שונים שהזכרתי, אנרגיה למעטה השני, אני מקבל מצב רוח למעטה השלישי, מצב תודעתי מסוים…. זאת אומרת שאנו מאכילים את כל המעטים. בשביל להתקיים אנחנו חייבים האנרגיה . בסנסקריט המושג נקרא פראנה. זו אנרגיה חיונית, תדר של כל חומר, מהמצב הגס ביותר למצב המעודן ביותר. מהם הקולטים של פראנה בתוכנו? ? איך אנחנו קולטים אנרגיה? מהאוויר דרך האף-דרך מערכת הנשימה,דרך העור- העור קולט את האור השמש, דרך הפה-דרך מערכת העיכול באמצעות אוכל. איך להגיע ליעילות אנרגטנת מקסימלית, למצב שמה שנכנס אל תוך המערכת שלנו נקלט בצורה מלאה? . התפוח הזה זו X אנרגיה. מה שיוצא בסוף זה X-Y. מהו ה-Y הזה? אלה ההתנגדויות של הגוף. התנגדויות בתהליך העיכול. אנרגיה שמושקעת בתהליך העיכול ואנרגיה שמושקעת להוצאה של חומרי לוואי, ושל רעלים מהגוף. ככל שהגוף מתאמץ יותר בעיכול וככל שהוא צריך להוציא יותר חומרים מהגוף, האנרגיה נטו שמתקבלת היא יותר נמוכה. ודאי שמעתם על התיאוריה של אכילה מאוזנת. כולם יודעים. פירמידת המזון. התיאוריה הזו היא בת כמאתיים שנה.לפי התיאוריה הזו יש לצרוך פחמימות כחלק העיקרי, אחר כך חלבונים, אחר כך שומנים. התיאוריה הזו בנויה על הרעיון שתוך כדי עבודה שאני עושה, אני מאבד אנרגיה ואני צריך להכניס בחזרה את אותה כמות של אנרגיה. אם אני עובד במפעל ומאבד 8000 ק”ק, אז כשאני מגיע הביתה אני צריך למלא את עצמי באותן ק”ק. אני רוצה להזכיר לכם מאיפה המושג ק”ק .מי שהגיעו למושג הזה אלה כימאים, לא פיזיולוגים. הם היו לוקחים מוצרים מסוימים, זורקים אותם לתנור ושורפים אותם. החום שנפלט בעקבות השריפה של מזון מסוים, זה קלוריה. זאת אומרת שכמות של החום שנפלט בעקבות השריפה זו האנרגיה שהגוף אמור לקבל. זה אומר שאם נקח בול עץ שנשרף וממנו נפלטת כמות מסוימת של אנרגיה. אם אוכל אותו, אקבל – פחות או יותר – אותה כמות של אנרגיה :). אבל בתהליך הפנימי של העיכול מתרחשים תהליכים אחרים לגמרי. זו לא שריפה של אוכל. זו טרנספורמציה מאוד מורכבת שמאוד רחוקה משריפה של בולי עץ. אבל בעקבות הרעיון של אספקת קלוריות שנשרפו בעקבות עבודה מסוימת, התחילו להתפתח טכנולוגיות לזיקוק של המזון:דגניים,-שמנים וכו’. למה זיקוק? – כדי שהחומר יהיה הרבה יותר אנרגטי. כי לעיבוד חומר לא מזוקק, הגוף מתאמץ יותר. ומה קורה בתהליך הזיקוק לחומר? נקח לדוגמה גרעין של דגן. זו מערכת אורגנית מאוד מתוחכמת. הקליפה החיצונית של הדגן מכילה בתוכה את הדברים הכי חיוניים לגוף. את המינרלים, את הויטמינים ואת חומצות האמינו. הם נמצאים בחלק החיצוני הנקרא תאית. בזיקוק מורידים את החלק הזה ומקבלים את החלק הפנימי. החלק הפנימי הוא, בעצם, עמילן. עמילן זה סוג של דבק. את הלחם הלבן עושים מהחלק הזה שבו אין שום דבר חיוני לגוף, אבל הוא מביא קלוריות. החלק החיצוני, התאית, לא מתעכל בגוף, לכן אין בו צורך. אבל החיוניות שלו היא לצרכים אחרים לגמרי. באכילה מאוזנת אנחנו צריכים חלבונים, פחמימות, ויטמינים ומינרלים וחומצות אמינו. הדיאטולוגיה זה מדע מאוד הגיוני. אם לאדם יש עצירות, הוא צריך לאכול משהו דליל. אם יש לו שלשול, הוא צריך לאכול משהו קשה. אם לאדם חסר חלבון, מה הוא צריך לאכול? – משהו שיש בתוכו חלבון-בשר למשאל. עכשיו אגש לתיאוריה אחרת לגמרי ובעצם תצטרכו קצת לשמן את הגלגיליות שלכם כדי שתוכלו להבין ולקבל.זו תיאוריה של תזונה נאותה. התיאוריה של תזונה נאותה לא מתבססת על מה שאנחנו מכניסים לגוף, אלא, על מה שהגוף מייצר בעצמו. איך הגוף מייצר? – בתוך מערכת העיכול שלנו יש אזור מאוד מיוחד הנקרא המעי הגס. המעי הגס היא מערכת אוטונומית ומאוד מתוחכמת. יש מדענים שקוראים לאזור הזה “המוח השני.” בתוך האיבר הזה מתקיימת מעבדה שלמה ויכולים להתרחש שני תהליכים עקרוניים שונים בתוך המעי הגס. או תהליך של ריקבון או תהליך של תסיסה. שני התהליכים האלה לא יכולים להתרחש בו זמנית. המיקרואורגניזמים האלה,גם בריקבון וגם בתסיסה, הם מסה מאוד גדולה של המעי הגס. בערך 5% מהמשקל הכללי של הגוף! אנחנו נקרא לאלה שיושבים פה בתהליך התסיסה “חקלאים”. הם מקבלים חומר עם תרכובת מאוד פשוטה וביציאה מתקבלת תרכובת מורכבת של ויטמינים, הורמונים, מינרלים וחומצות אמינו. כל אותם דברים שהגוף זקוק להם. מה זו תרכובת פשוטה? זו אותה תאית שהתעשייה המודרנית מורידה כדי לשפר את טעם המזון. ככל שהאוכל יותר פשוט, בסיסי, כך אנחנו מכניסים לגוף שלנו, למעיים, תרכובות יותר פשוטות. ומהתרכובות הפשוטות ה”חקלאים” יוצרים את כל מה שנחוץ לגוף. מי נמצא בריקבון? – נקרא להם “קברנים”. ה”קברנים” עושים תהליך הפוך לגמרי. הם מקבלים תרכובות מורכבות ובחוץ – רעלים. הם לא מייצרים שום דבר. כל מה שיוצא החוצה, זו סביבה מאוד אגרסיבית. כמו אנטיביוטיקה. מסביבם שום דבר לא מתקיים. . אם במעבדה רוצים לקבל את החקלאים, זה כל מה שיוצר תסיסה. למשל, פירות, ירקות וכל מה שיכול להיות בתהליך של תסיסה. את הקברנים מקבלים במעבדה מבשר. דמיינו לעצמכם חתיכת בשר וכמה אגוזים טחונים, סוגים שונים של חלבון. נשים אותם במקום חם במשך שתים עשרה שעות ואחר כך נוציא אותם. אפשר להריח את התהליך המתרחש בבשר ואת התהליך המתרחש באגוזים . זה ריח אחר לגמרי. ריח מאוד ברור של ריקבון מבשר וריח קצת מתקתק, כמו של גבינה טבעית בתית מהאגוזים . אותה מיקרופלורה שאנחנו מייצרים בתוך המעיים שלנו היא זו שקובעת את ההרכב הכימי של הרקמות שלנו. מהם הסוגים של האכילה הקיימים בכלל. שסוג אכילה אחד זה אוכלי כל. יש אנשים שאוכלים כל מה שזז. כי ההרגלים שלהם, הנטיות הפנימיות שלהם מונעות מהרכב מסוים של גונות. כנראה שהשלב של תזונה מודעת עוד לא הגיע אליהם. וזה בסדר. אף אחד לא יכול להאשים אותם, כי הבחירה שלנו נובעת מהעשייה שלנו. ואחר כך אפשר להגיד על סוג אולי קצת יותר מתקדם. זה מצב של הפרדת מזונות. בהפרדת מזונות אי אפשר לאכול תפוח יחד עם גלידה ויחד עם בשר ואחר כך לשתות חלב. יש איזושהי הבנה שיש מוצרים שאי אפשר לאכול ביחד. למה מגיעה ההבנה הזאת? לאורך כל המסלול של מערכת העיכול יש רירית שמלאה במערכת עצבים וברצפטורים שאמורים להבין מה נכנס לגוף. ברגע שאנחנו מכניסים לגוף אוכל, מתחיל תהליך של קישור: מה הגוף אמור להכין בשביל לעכל את המזון. ואז העיקרון הוא כזה: האוכל הכי מורכב, הכי קשה לעיכול, איתו המערכת צריכה להתעסק קודם כל. כל דבר אחר – יחכה. זאת אומרת שאם אנו מכניסים לגוף חלבון מן החי, בשר, בזה המערכת שלי תתחיל להתעסק, כי זה הדבר הכי כבד בשבילה. אם נכנסו יחד עם הבשר דברים נוספים, הם מחכים בצד. כשהם מחכים בצד הם מתחממים ל-38 מעלות, ומתחילים להירקב. הם יחכו, כי כל עוד הבשר לא עוזב את הקיבה, הם לא יקבלו את הטיפול שלהם. לכן לא מערבבים יחד למשאל חלבונים ופחממותץ סוג אכילה אחר הוא סוג אכילה שבה אדם מוריד מעצמו את כל העניין הזה. הוא לא רוצה להתעסק ולהפריד. הוא עובר לצמחונות. בצמחונות אנחנו מורידים את אותם מזונות שהם, מלכתחילה, מזונות הגורמים לריקבון ומתבססים על מזון מהחי ומוצרי חלב. פה אנחנו נותנים הרבה יותר הקלה למערכת העיכול שלנו. השלב הבא הוא שלב שבו חלבון שאינו מהצומח אינו נכנס לגוף ונשארים רק מוצרים שהם פירות, ירקות, דגנים, קטניות, אגוזים. זה זו טבעונות. השלב הבא נקרא אוכל חי(Raw food).spirulina2
בעיני המילה “חי”, הכי נכון לתאור של המזון הזה.כי המצב שהוא מביא מתבטא בחיוניות של הגוף,במצב הרוח, במראה החיצוני,בריפוי של הרבה מחלות כמו סכרת, טרשת נפוצה, בעיות במערכת העיכול, לכלי דם, הרבה סוגים של התפתחות תאים סרטניים. .. כאשר אדם משנה את התזונה שלו בדרך מודעת, הוא מגלה שחלק גדול מהסימפטומים של אותן מחלות, מתחילים להתמעט או להיעלם. ואז לפי ההיגיון אין שום סיבה לחזור חזרה. ייתכן מאוד שיחזור חזרה רק בעקבות הסמסקרות שכבר חונקות אותו ומבקשות “יאללה, שחרר כבר. תן פולקה, תן עוד כוס וודקה אחרי שחודש לא שתיתי”. הרבה דברים ממה שאנחנו עושים הם הרגל. הם לא צורך חיוני ולא עשייה מודעת. יוגה, במקור, זו דרך להתפתחות המודעות. ההבדל היחיד בין יוגי ובין אדם רגיל הוא רמת המודעות. בין שמונת השלבים של היוגה הקלאסית שני השלבים הראשונים שהם נדרים ומצוות. הראשון והבסיסי בין הנדרים הוא אהימסה-אי אלימות. זה חוק אוניברסלי שמתייחס לכל אחד ואחד בלי קשר למעמד, זמן, נסיבות או מקום הפעולה. כשאנו מביאים את עצמינו למצב סטרס באמצעות אוכל “אוהב”, אנו מפרים את הסדר של היקום, את הסדר הטבעי. ולאן זה מביא? מתוך בחירה אינדיבידואלית זה מביא למחלות. המצווה הראשונה לפי שלב השני של היוגה הקלאסית , היא שאוצ’ה-טיהור . לא רק של הגוף, אלא, טיהור של המיינד ושל הרגשות. בהאטה-יוגה יש כל מיני טכניקות לטהר את הגוף. זה שלב ראשון. אבל יוגי לומד תוך כדי ניקוי את הצוריך בבאכילה מודעת- מיטהרה .לפי מיטהרה האוכל צריך להיות נעים, טעים, סטווי – זה שמביא אור – והוא צריך למלא רק חצי של הקיבה ומוגש כמנחה. למה כמנחה? – כי בשביל היוגי האכילה לא רק בשביל לספק את התיאבון , אלא כי חלק מהתרגול יומיומי על מנת להגיע להגשמה עצמית. ובשביל להגיע להגשמה עצמית נחוץ דלק והדלק צריך להיות נקי ואיכותי. כמה עובדות מעניינים על המתרחש בגוף האדם שאוכל מזון צמחי לא מעובד טרמי. בלייקוציטוז תזונתי. לייקוציטים הם התאים הלבנים של הדם. הם בשבילנו כמו חיילי משמר הגבול. הם שומרים על גבולות המדינה. לייקוציטים הם השומרים על הגבולות מפני חדירה של גוף עוין. גוף עוין זה לא רק אוכל לא מתאים. גוף עוין זה סטרס פיזי, סטרס רגשי, סטרס מנטאלי. תמיד, כאשר אנחנו נמצאים תחת סטרס, החבר’ה האלה עוטפים את הגוף או עוטפים אזור שהוא תחת סכנה. מדענים אוסטרים עשו מחקר מאוד מעניין. הם לקחו דם מאדם האוכל מזונות שונים. ברגע שאדם מכניס לפה חתיכת בשר הוא מקפיץ את כמות הלייקוציטים בדם, זאת אומרת שהגוף מתייחס לבשר כסטרס, כפתוגן ומתחיל תהליך דלקתי. תהליך שבו הגוף מתחיל להיאבק בגוף זר. אבל, לא נורא. התהליך הזה, בהדרגה, יורד. במשך ארבע, חמש שעות. הם גילו שאצל אדם ממוצע יש תהליך דלקתי קבוע לאורך מערכת העיכול. מתברר שלא רק בשר גורם לתהליך הדלקתי הזה, אלא, כמעט כל אוכל. תהליך הזה לא מתרחש רק כאשר לפה נכנס אוכל חי. אוטוליז- עיכול עצמי בוודאי שמעתם על אנזימים. שהגוף זקוק לאנזימים והם תורמים למערכת העיכול, אבל, ההפתעה המעניינת היא שאותם אנזימים, ברגע שהמזון מתחמם עד 70 מעלות, מפסיקים להתקיים. מעבר לזה, לא רק אנזימים, אלא כל אותם ויטמינים שאנחנו אמורים לקבל מהמזון, גם הם מפסיקים להתקיים עם החימום. וגם החמצן ומים שנמצאים בתוך המזונות מתאדים. לגבי אנזימים נעשה ניסוי עוד בשנות ה90 על-ידי אחד המייסדים של תיאוריית אכילה נאותה אוגלב. הוא לקח צפרדע מסכנה ושם אותה בתוך מיץ קיבה. וצפרדע אחרת מבושלת גם שם בתוך מיץ קיבה. . הצפרדע חיה, אחרי זמן מאוד קצר נמסה לגמרי. אבל הצפרדע שהייתה מבושלת נשארה ללא שינוי. מה הגילו? זוכרים את הגרעין עם התאית מבחוץ? – כאשר קליפה של הגרעין לפגעת מכנית, האנזימים הנמצאים בתוך הקליפה הם אלה שגורמים לפירוק עצמי . התהליך הזה נקרא אוטוליז. התהליך הזה קורה רק כאשר אנחנו אוכלים מזון חי. האנזימים שבתוך המזון מתחילים לפרק את עצמם. על המשקל מספר דברים: מחשבות, רעיונות והרגלים לגבי איך מזון צריך להיראות. אז – קודם כל – מזון צריך להיראות כך שנרצה לאכול אותו. זאת אומרת שאי אפשר לשנות את ההרגלים רק בעקבות קבלה של רעיון סמכותי. כי מזון צריך לספק לא רק חומר בנייה, אלא גם צריך לספק את הגוף הרגשי שלנו. כללים נוספים הקשורים לאכילה: ברגע שהמזון מגיע לפה, כאשר אנחנו קולטים את המידע מהמזון, אנחנו מתחילים ללעוס. המזון מתמלא ברוק. מה קורה להרבה מאוד אנשים כשאוכלים? בגלל שהמזון זה לא רק טקס מנחה היוגי, אלא, זה יכול להיות שיחה, פנאי, צפייה בטלוויזיה או אפילו עבודה, שיחה שבה לפעמים אנחנו יכולים גם לכעוס על האדם איתו אנחנו אוכלים – האנרגיה המתפרקת מהמזון מגיעה לרצפטורים. היא מגיעה ישר למוח. האם שמתם לב שכשאתם רעבים, ואתם מתחילים לאכול, התחושה של הרעב עוברת אחרי מספר דקות. אבל ייקח עוד הרבה זמן עד שהאוכל יתעכל.אז מה גורם לנו להרגיש שובע ? אותה פראנה שישנה במזון מתקבלת על ידי הגוף תוך כדי אכילה. תוך כדי הלעיסה עצמה אנחנו מתחילים להרגיש טעמים שונים והעיבוד של הפראנה מתקיים כל עוד אנחנו מרגישים טעם. ברגע שמפסיקים להרגיש טעם, אפשר להגיד שמבחינה מעודנת כבר קיבלנו את מה שאפשר מאותו ביס. אבל מה קורה לנו כאשר אנחנו עוסקים בדברים אחרים בנוסף לאוכל? אנחנו לא שמים לב מה אנחנו שמים בפה. לא שמים לב מה קורה לאותו ביס ולא שמים לב איך הוא גולש לתוך הקיבה. ואז אנחנו לא מגיעים לשובע כי שובע מגיע עם אותה לעיסה. כאשר אדם לוקח ביס לפה, מאוד חשוב להתחיל ללעוס לאט ככל שניתן והבליעה מתקיימת באופן ספונטני, כלומר הבליעה מתקיימת כאשר המזון הפך לחסר טעם ודייסתי לחלוטין. כמעט נוזלי לגמרי. ואז אפשר לבלוע. כאשר אוכלים בצורה כזו, מגיעים לתחושת שובע הרבה יותר מהר. ותחושת שובע – מבחינת כל הרמות – מגיעה לא ישרות אחרי סיוים הארוחה, אלא אחרי, חמש,עשר או חמש עשרה דקות. גם מזון שכביכול בריא, אם הוכן בצורה לא נכונה, הוא יכול להיות לא בריא לגוף. אם אנחנו מבשלים אוכל, הוא יכול להיות מבושל עם תבלינים לא מתאימים או מבושל יתר על המידה או מטוגן. זה דבר ראשון. דבר שני: אוכל יכול להיות אכול בצורה לא נכונה. אנחנו אוכלים מהר, בולעים חתיכות גדולות. הוא יכול להיות אכול בכמות גדולה ממה שאנחנו צריכים ואז, שוב, זאת פגיעה בגוף. הוא יכול להיות עם טעם מסוים חזק מאוד. כלומר, טעם אחד דומיננטי מאוד . למשל, יותר מדי מלוח, יותר מדי חריף, יותר מדי מר, יותר מדי מתוק, יותר מדי חמוץ. או מבחינת הטמפרטורה הוא יכול להיות יותר מדי חם או יותר מדי קר. הוא יכול להיות לא נכון מבחינת המרקם. הוא יכול להיות יבש מאוד או יכול להיות נוזלי מדי. גם זה וגם זה לא נכון. אוכל מקולקל. נגיד, יש משהו במקרר והכנו את זה שלשום וחבל לזרוק. בואו נאכל את זה. מבחינת אכילה יוגית, אוכל יכול להיות רק אוכל טרי, זאת אומרת, לא רק שלא אוכלים אוכל שמבושל מתישהו, אלא גם לא מחממים אוכל פעמיים.
ishitva-7החבר’ה האלה ידעו על זה כבר לפני אלפי שנים. דבר נוסף- תוספות לא טבעיות. זה קשור לתעשיית האוכל. כל המוצרים שהם בעטיפות, הם מלאים בכימיקלים, במשפרי טעם וריח, בחומרים משמרים, בשמני טרנס. כמובן, כל אלה פוגעים במערכת העיכול ובכל המערכות. צורה ששונתה באמצעות הנדסה גנטית או באמצעות כימיקלים שונים, כימיקלים שמשתמשים בהם לגידול. הדברים האלה מאוד ברורים אבל אני בכל זאת רוצה שגם זה ישקע בתוך הנושא של היום. משקאות. השתייה היחידה הנחשבת מבחינת יוגה כשתייה היא מים. כל דבר אחר הוא אוכל. ברגע שאנחנו אוכלים, הגוף מספק אנזימים בכמות מאוד מסוימת כדי שתהליך העיכול יהיה יעיל. לכן, כל דבר שאנחנו שותים מדלל את כמות ואיכות מיצי הקיבה ולכן התהליך של העיכול מתארך וכאשר הוא מתארך, אנחנו יכולים להגיע להרעלה בעקבות תהליך של ריקבון. וכמובןכל מיני משקאות תוססים ולא טבעיים עם תוספת כימיקלים. כללים נוספים הקשורים לאוכל: ברגע שהגענו להבנה שאנחנו רעבים, חשוב לבדוק את המצב הרגשי שלנו. בבקשה, אל תתחילו להכין אוכל ואל תתחילו לאכול כל עוד יש בתוככם סערה רגשית. יש בתוככם כעס, קנאה, עצב ? רגשות שליליים הם מרעילים. אנחנו מגבירים את ההרעלה באמצעות אוכל שאנחנו מכניסים – לא משנה עד כמה שיהיה בריא – אם הוא משולב עם רגשות שליליים, הוא הופך להיות מורעל. לכן תשתדלו קודם להגיע לשקט הפנימי. איך אפשר לעשות את זה? שלבי אכילה מודעת. תנסו להגיע קודם כל למצב שאתם עוצרים כמה רגעים, עוצמים עיניים ושואלים את עצמכם מה קורה לכם. כאשר אתם שואלים את עצמכם , אל תגיעו להבנה מנטאלית. תנסו להרגיש מה קורה לכם. כאשר אתם מפעילים את הרגשות שלכם, אתם הרבה יותר נקיים משיפוט אינטלקטואלי. 1. מה קורה לי? מה מתרחש בתוכי? התבוננו בתחושות האלה. ייתכן מאוד שאחרי השלב הראשוני, אחרי ההתבוננות ב”מה קורה לי”, תחושת הרעב כבר תיעלם. למה התחושה הזו יכולה להיעלם? כי אנחנו מבינים פתאום שהתחושה הזו לא קשורה לגוף הפיזי. 2. השלב השני. הרעב לא עבר. זה בסדר . אנחנו יכולים להיות רעבים. מה לאכול? תדמיינו לעצמכם תהליך של אכילה. אתם צריכים לחשוב על מוצר מסוים , לוקחים ביס ולועסים. זה לא ייקח הרבה זמן. אם אתם באמת רעבים, אתם לא תגיעו לתת תזונה. זה בסדר גמור קצת לחכות לפני :). ואז ייתכן מאוד שאחרי השלב הזה אתם כבר לא רוצים לאכול. אבל אם אתם עדיין רעבים…. 3. בוחירת המזון. הרי יכול להיות שבדמיון כבר בחרתם את המזון הרצוי.לוקחים, מכינים, תוך כדי הכנה מנסים להפעיל את כל החושים . את חוש הריח, את חוש השמיעה, את חוש המישוש וכמובן, כאשר מקרבים את הביס הראשון, מנסים לראות איך החושים מגיבים ואיך התחושה הזו שאיתה הגעתנו אל כל התהליך, איך היא מגיבה. יש עדיין רעב? מצוין. מכניסים לפה, ומתחילים ללעוס ותוך כדי לעיסה, שםמי לב לטעמים. וטעמים, תוך כדי הלעיסה של ביס אחד, יכולים להשתנות הרבה פעמים. ייתכן מאוד שבתהליך המודע הזה, תיגיעו למצב, שלא רק שהוא לא רוצה לאכול, אלא, הוא רוצה לירוק את מה שיש לו בפה. ואז אם הגעתם לשלב הזה שמה שאתם מחזיקים בפה מגעיל אתכם, לירוק ואז רוב הסיכויים שאתם כבר לא נמצאים בשלב של הרעב. אם כן. זה פשוט המזון הלא נכון. ואז להגיע למשהו שאתם כן בוחרים בצורה מודעת ואז אחרי הביס הראשון שעושה לכם טוב, לוקחים את הביס הבא. וכך עד לתחושת השובע. מהקהל: אם אתה לועס מספיק זמן, לא נשאר טעם. זה כבר מגעיל. אננדה: לא. אתם תצטרכו לבדוק את זה. ללא טעם זה לא מגעיל. בין מגעיל ל”לא טעם” יש הבדל. אם מה שאתם לועסים, בסופו של דבר מגיע ל”מגעיל”, צריכים לראות איפה הקשרים נפגעו. אם האוכל שאנחנו אוכלים מגעיל, צריכים להבדיל “האם אני רעב או האם הבחירה הנכון?” לגבי שובע. הבנתם שהלעיסה היא תהליך מאוד חשוב. היוגים אומרים שאוכל מוצק שותים ומים אוכלים. הכוונה היא שלפני שהמזון המוצק מגיע לקיבה, בעקבות הלעיסה נכונה הוא צריך להפוך לנוזלי. היוגים אומרים שהקיבה צריכה להיות מלאה רק בחצי. קיבה זה דבר מאוד דמוקרטי. המידה של קיבה ריקה כמו גרב. אבל יש לנו מספיק כוח רצון כדי להפוך את הגרב לכדור מנופח :). ומתוך הרגל אנחנו יכולים להגיע למצב שהגרב כבר לא מתכווץ בחזרה. מה זה שובע? יוגים אומרים שאם תוך כדי אכילה מגיעים לתחושה שלא יכולים לאכול יותר (ביום העצמאות אוכלים כמה ק”ג של נקניקיות ושל סטייקים ואז, בשלב מסוים, אומרים לך “נו, תאכל עוד קצת, נשאר.” – “לא. אני כבר לא יכול”) –זו הרעלה חד משמעית, לא משנה מה אכלנו. גם אם אכלנו אוכל הכי אלוהי, אם הגעתו למצב שאני לא יכול יותר , זאת הרעלה. כי קיבה אין אוויר, זאת אומרת שאין אפשרות לאש העיכול להתקיים. אם מגיעים למצב לתחשת שובע, זה אומר שאכלתם יותר מדי. אז איפה הנקודה שצריך מפסיק לאכול? מאוד פשוט. למה התחלתנו לאכול? בגלל הרעב. למה אניו צריכים להפסיק לאכול? – כי כבר לא רעבים. זה הכל. אני רוצה שנעשה הפסקה קצרה ואחרי ההפסקה תיקחו אתכם גם כוס מים. לא חמים. מי ברז. ותעקבו אחרי התגובות שלכם כבר עכשיו. אנחנו ננסה לעשות את המדיטציה עם האוכל וננסה לגלות מה אנחנו רוצים לאכול וננסה לאכול בדיוק לפי השלבים האלה. קיבה ריקה מתורגמת כרעב, כי אנחנו כל הזמן מכניסים משהו לקיבה שלנו. ברגע שהקיבה מתרוקנת אז היא בנוירוזה, דוחפת למעלה ואומרת “אני ריקה”. היא פשוט במצב שהיא ריקה וזה לא קשור באופן ישיר לרעב. הרבה מוצרים שאנחנו אוכלים הם לא מוצרים של צורך טבעי של הגוף, אלא “החקלאים” או “הקברנים” מבקשים אוכל. לפי התיאוריה של אכילה נאותה מה שמאכיל את הגוף זה לא המוצרים עצמם, אלא המיקרופאונה. ואז הנרקומנים הפנימיים שלנו הם אלה שמבקשים עוד סנדביץ’ עם פסטרמה. אנחנו מבינים שזה לא טוב, אבל מה לעשות. הנרקומן מבקש את המנה שלו. ננסה עכשיו את התהליך הזה. הניחו את המוצרים שלכם לידכם. שבו בבקשה בנוח. .. ברגע שאתם מוכנים, בבקשה, תעצמו עיניים. . בינתיים, נסו להתיידד עם התחושה הזאת, עם הצורך להכניס משהו לתוך הפה ולחקור אותו, להסתכל עליו מהצד. ושוב, בבקשה תנסו להרגיש… כאשר אתם שואלים את עצמכם “מה קורה לי? מה קורה בי, בתוכי?” אל תחפשו תשובות אינטלקטואליות. תנסו להרגיש מה קורה, מאיפה זה נובע. תפנו את כל תשומת הלב להתבוננות בתחושה. נסו להרגיש למה היא גורמת חוץ מההבנה ש”אני רוצה לאכול”. האם הויברציה של הישות הזו שנקראת “רעב” גוררת תגובות? עוד רגשות? עוד מחשבות? נסו לגלות האם ההתבוננות בתחושה גורמת לשינוי באינטנסיביות של התחושה. הייתי רוצה שכולכם תעברו את הניסוי הזה, אבל אם בשלב הזה אתם כבר מגיעים למצב שאתם לא רעבים, בבקשה, אל תאנסו את עצמכם. אל תעברו לשלב הבא. אין צורך. תוכלו להתאמן על זה בפעם אחרת כאשר הרעב יהיה יותר חזק ויהיה אמיתי. חלק גדול מכם – למרות ההתבוננות, למרות ההבנה מאיפה זה מגיע, או אולי לא הבנה ברורה, אולי הבנה חלקית – מרגיש שעוצמת הרעב נשארת. השלב הבא: מה לאכול? אנחנו עדיין בעיניים עצומות. נסו, אחרי הבנה ברורה שכן ישנו רעב וכן, הוא מגיע מהגוף הפיזי, נסו לדמיין אותו מוצר שאתם הכי רוצים עכשיו, שהגוף זקוק לו. נסו לראות אותו בצורה כמה שיותר ברורה. נסו להפעיל את החושים שלכם למרות שאתם עדיין לא באינטגרציה ישירה, לא באינטגרציה ממשית עם המוצר. ועכשיו, בדמיון בלבד, אל אתם לוקחים אותו , קרבו אל הפנים בדמיון בלבד. נסו להריח, לגעת, לראות. נסו לשמוע גם. ואז, אחרי החקירה הזו, הכניסו את החתיכה אל תוך הפה. תוך כדי התהליך היו כל הזמן עם חצי עין על תחושת הרעב. מה קורה לה? התחילו ללעוס , להרגיש את הרוק שממלא את הפה בטעמים שמתגלים תוך כדי הלעיסה. מה קורה לרעב? מה קורה לנו בעקבות תהליך הדמיה פנימי של תהליך האכילה? מי שסיפק את הצרכים שלו ומרגיש שהוא לא רעב, יכול בשלב זה להסתכל בנחת על האחרים. אנחנו עוברים לשלב הבא. אלה שמודעים לכך שמצב הרעב הוא איתן ומורגש היטב בתוך הגוף, בבקשה לפקוח עיניים. אבל אנחנו מתחילים לא מהמוצרים, אלא מהמים. מים זה נושא נפרד וחשוב מאוד בפני עצמו. לא נעצור לסיפור על המים היום. הרבה פעמים אנחנו מתבלבלים בין צימאון לרעב.מה שאני מבקש: קחו לגימה אחת, אל תבלעו אותה ישירות, אלא לקחת את המים לפה, להרגיש את המים ואחרי כמה רגעים לבלוע ותוך כדי לעיסת המים בפה ובליעה, תוך כדי התהליך הזה, התבוננו בתחושת הרעב. תעשו את זה עוד פעם או פעמים. אל תמהרו. נסו לציין מה קורה עם הרעב בכל השלבים האלה. האם הוא משתנה? האם הוא מתעצם? האם הוא נחלש? האם הוא נעלם? ובאיזה שלב, אם כן? האם הגוף עדיין זקוק לאוכל? מי שהגוף שלו עדיין זקוק לאוכל, בבקשה, בכיף, בהנאה גדולה, תבחרו את מה שבחרתם. יש לכם שלושה מוצרים. תבחרו את אותו אחד שאתם הכי רוצים. נעשה עם המוצר הזה את מה שעשינו בשלב השני. שלב של התבוננות במוצר. אנחנו לא נעשה פה סדנת בישול, לא נעשה סלטים, אבל כשאתם בבית, חלק מהתהליך הוא גם הכנה של האוכל. אז בבקשה, כל קודם תיקחו את המוצר, תסתכלו עליו. ממש כמו אדם ניאנדרטלי או כמו קוף, מתחילים לבדוק את המוצר, להסתכל, להריח, לגעת, לשמוע ואחר כך לוקחים חתיכה, מכניסים לפה ולועסים. תתחילו בבקשה. תתחילו בשלבים. יכול להיות שכל אחד מכם יעבור את השלבים מהר יותר או לאט יותר. נסו לספור כמה לעיסות אתם לועסים כל ביס. אני מזכיר לכם: תבדקו מהם הטעמים בתוך הפה. תנסו להתבונן בטעמים ולראות את השינוי של הטעמים. וברגע שהטעמים נעלמים והחתיכה הופכת לנוזלית לגמרי, לפני שהיא גולשת פנימה, נסו לציין אם אתם רוצים לאכול אותה. ואם כן, בכיף, בשמחה, באהבה, תעשו את זה. ובבקשה, בהמשך, אותו דבר: לבדוק מה קורה לי. מה קורה עם הרעב. אם הרעב ישנו עדיין, שוב לקחת חתיכה, ביס, לקרב, לקחת לפה, ללעוס לאט, לאט. לאט, לאט. לראות שחרור של הריחות, שחרור של הטעמים לתוך הגוף. אל תפספסו בבקשה. ההתבוננות היא לשני הכיוונים. קודם כל לתחושה של הרעב ואחר כך לכיוון השני, לתהליך של האכילה. אל תפספסו. תמשיכו לאכול עד שתחושת הרעב עוברת. אל תפעילו את האגו שלכם בבקשה. אל תנסו להראות לעצמכם או לאחרים ש”אני לא רוצה”. העבודה היא מאוד אינדיבידואלית, מאוד אינטימית. מי ששבע, תהיו סבלניים בבקשה לאלה שעדיין רעבים. מי שכבר שבע, כדי שלא יהיה לכם משעמם, נסו לגלות אחרי סיפוק הצורך הפיסיולוגי, האם אתם מרגישים סיפוק ברבדים האחרים. אם יש שינוי בעקבות המילוי. יכול להיות שלא. יכול להיות שלהיפך. יכול להיות שאתם מאוכזבים מהגילוי. בשלב הזה אני רוצה שתספרו לי אם יש לכם שאלות בעניין הזה הספציפי, בתהליך של המדיטציה הזו של אכילה מודעת. או אם יש לכם גילויים שאתם רוצים לחלוק. בבקשה. בדרך הדאו התלמיד שואל את המורה: “מה זה דרך הדאו?” אז המורה אומר: “דאו זה לאכול מתי שאתה רעב ולישון מתי שאתה רוצה לישון”. –”זהו? זה הכל? זה כל הסיפור?” – “כן”. – “אבל כולם עושים ככה.” – “לא. אנשים לא אוכלים מתי שהם רוצים לאכול. הם אוכלים מתי שהם לא רוצים לאכול, הם ישנים מתי שהם צריכים לישון וקמים מתי שהם צריכים לקום.” כשאת אומרת ש”אני צריכה לאכול כי אהיה בחוסר אנרגיה במהלך היום”. כלומר, את שאלת “אני רעבה ואני צריכה לאכול מהר” אבל אחר כך השלמת: “במהלך היום לא יהיה לי כוח.” זה לא קשור להתנסות שלך. זה קשור לתפיסה מסוימת. תנסי להבדיל בין תפיסה ובין צורך של הגוף. אם לגוף יש צורך לאכול – את מדברת על ארוחת בוקר, למשל? זה חשוב. כי אם יש לך צורך, אז תתחילי לאכול לפני שתצטרכי לצאת. ככל שאתם משקיעים יותר בתהליך הזה, כך אתם צריכים להשקיע פחות באוכל. אנחנו מבזבזים המון זמן באוכל והמון אנרגיה והמון התעסקות מסביב לאוכל. אני לא אומר שהתעסקות סביב האוכל היא התעסקות רעה. זה קורה לנו כאשר אנחנו נפגשים עם הקרובים שלנו, עם המשפחה ויש הרבה זיכרונות מילדות שקשורים לאוכל. זה כל כך נפלא. אבל, הבעיה היא שאנחנו לא יודעים להבחין. זו הבעיה. אפשר להיפגש ולאכול ביחד. אבל לא צריכים לשבת ביחד וכל הזמן לאכול. בקשר לשאלה שלך: “אני ממהרת. אין לי זמן עכשיו לאכילה מודעת.” אין זמן, אין בעיה. אז לא צריך לאכול. את לא חייבת לאכול כשאין לך זמן:). לפי הוודות- הכתובים העתיקים ביותר שקיימים לאנושות, התהליך האכילה זהה לתהליך של קורבן. יש מזבח, יש קורבן ויש אש. יש תהליך של הקרבה. התהליך של האוכל הוא אותו תהליך. הגוף שלנו הוא מזבח, האוכל הוא קורבן והאש הפנימית היא אש המזבח. אם אתם אוכלים בחפיזות, על הדרך, אכשהו ומשהו-זה חטא פיסיולוגי וזאת אלימות כלפי עצמי. בבקשה תוכלו בשביל לחיות ולא תחיו בשביל לאכול. בבקשה, תאכלו ותיהנו מהאוכל. אבל, תאהבו את עצמכם תוך כדי האכילה. אי אפשר לאהוב את עצמי כאשר אני נכנס הביתה, פותח את המקרר, מכניס לפה, מדליק טלוויזיה, מתיישב ואני לא יודע מה יש לי בפה. בלי לשם לבמה הוצאתי מהמקרר. ועוד סיטואציה אחרת: אני לבד, תחושת הבדידות חונקת אותי. אני רוצה לכסות את תחושת הבדידות. אני פותח את המקרר ויש בו הרבה “חברים:. אני מסתכל וכולם משעממים אותי. אני בכלל לא רעב. אבל, אם אנחנו כבר פה, אז בואו נחנוק את תחושת הבדידות. ל”אחד” את כל ההתנסויות. יש לו התנסות של להיות מסופק ללא אוכל… כי אנחנו, הנשמות האינדיבידואליות, מביאים לו את ההתנסות הזאת. ויש התנסות בה אדם קם בבוקר והדבר הראשון שהוא עושה -מדליק קומקום, כוס קפה, סיגריה. ותוך כדי, הוא אוכל סנדבי’ץ. גם זו התנסות של ה”אחד”. הוא מתנסה בכל דבר. כל מה שאנחנו מציעים לו. כאשר אנחנו מגלים מהו האוכל, מה הצורך שלנו ברגע זה, הכל מתחיל להתקשר בצורה אחרת. אם אנחנו לא יכולים לעשות את התהליך הזה – אם אנחנו לא מוכנים מנטאלית, רגשית, לתהליך הזה תמיד- תעשו את זה לפחות כמו תרגול. פעם אחת ביום. ארוחה אחת ביום תאכלו בצורה מודעת. ואנחנו מתחילים לצאת מההרגלים. מהתלם של ההרגלים. כמו למשל, “צריך לאכול שלוש פעמים ביום.” או “כשיושבים לאכול, צריך לאכול מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח ושתייה.” או ” חייבים לגמור את כל מה שבצלחת”…גם אלה הרגלים. אנחנו לא אשמים. זה הלימוד מגיל מאוד קטן. מההורים, מהסביבה הקרובה ומתרבות ומנטאליות חברתית. יכול להיות שחלק מהצמדויות באיותלא מהגלגול הזה. אנחנו יכולים להיות מטורפים על מתוק והמשיכה הזו באה מגלגול קודם. אם מישהו היה בן של אופה צרפתי וזה מטריף אותו :). אני, למשל, גרתי בקישינב מול מפעל שוקולד. ממש מול. תמיד היו ריחות של שוקולד ואגוזים, בוטנים קלויים. כל הילדים היו באים לשם ומקבלים משהו. הריח היה לי נעים, אבל, אף פעם לא הרגשתי צורך, שאני רוצה את זה. אתם יכולים – על ידי העבודה הזו – להשתחרר מהרבה הרגלים. הרגלים זה אוטומט. כל דבר שאנחנו עושים בצורה אוטומטית עוצר אותנו מהתפתחות של המודעות העצמית.
לגבי שתייה. מתי שותים? אם יש צורך לשתות, רצוי לשתות כחצי שעה לפני האכילה ואחרי האכילה – תלוי בסוג המזון – בין שעה לשעתיים אחרי. בזמן האוכל, אם אתם מרגישים ממש צורך, אפשר שתהיה לידכם כוס מים פושרים, לא קרים ולא חמים מאוד, כדי שתלגמו מדי פעם, אבל לא לשתות הרבה. אוכל שאינו טעים ולא נראה טוב, הוא לא טוב בשבילכם. נגידף בדקתי את מצב שלך ואני אומר: “אתה צריך לאכול חסה”. ואתה מאמין לי . אבל אתה מסתכל על החסה הזו ובוכה. אתה אוכל חסה ושונא אותי. החסה הזו – עם כל הכבוד לה – היא לא תביא לך שום דבר טוב, שום דבר חיוני. אז אוכל חייב להיות מוגש בצורה כזו שאתה תרגיש אותו, תריח ותאהב . כמובן, כאשר אנחנו מבשלים יש הרבה יותר ריחות מאשר מאוכל חי. ממה זה נובע? מאוד פשוט. כאשר אנחנו מבשלים, האנרגיה של האוכל מתאדה. ובעקבות הפירוק של אותה אנרגיה אנחנו מרגישים ריח חזק. ככל שתדר שלנו יותר גבוהה, החושים שלנו מתעדנים ואנחנו מרגישים ריח ממוצרים שלא עברו עיבוד. אין דבר הנכון אבסולוטית לכל אחד. תבדקו האם אתם בהיצמדות למוצר , או שזה הצורך . צורך מודע. זה מאוד פשוט לדעת אם אני נרקומן לגבי מוצר או לא. יש אנשים שאומרים: “אני יכול להפסיק לעשן כל יום, פשוט לא בא לי”. מאוד פשוט. תפסיקו במשך חודש לצרוך מוצר ספציפי. לחודש תפסיקו לאכול לחם. אתם עושים את זה בקלות? גם חודשיים, גם שלושה? אז אין בכם התמכרות ללחם, אתם יכולים לאכול אותו. מתי לא כדאי לאכול? כשאתם מגלים התמכרות. נרקומן אתה חייב גמילה. מהקהל: אבל אם זה משהו אחר? אננדה: מה, למשל? מהקהל: כלרבי. אננדה: כלרבי. יש לך התמכרות לכלרבי? לבריאות! כולנו מכורים. בכדור הארץ הזה כולנו נרקומנים. אני נרקומן לאשתי. וליוגה. תבדקו למה אתם מכורים. אייל שאל : האם אנחנו צריכים גמילה? זה תהליך מאוד אינדיבידואלי. למשל, מישהו הקשיב ואמר :”מעכשיו אני לא נוגע באוכל מבושל.” ויש אנשים שאומרים:”אוקיי, טוב, נשמע טוב, אבדוק”. ואז אני מגיע הביתה. מי צורך? מי מבקש? אותם פרזיטים, אותם נרקומנים שיושבים בתוכנו. איך אני נפטר מהם? יש דרך. האפשרות הראשונה היא לחתוך בבת אחת. יש אנשים שזה מתאים להם ומרגישים שזה נכון. לחתוך בבת אחת. להפסיק לעשן, זה לזרוק את הסיגריה ולא לקנות יותר.
הדרך השנייה היא דרך גלית. בגלים. אני לוקח את הרעיון, מחזיק את עצמי כמה ימים, אחר כך יום-יומיים אני חוזר.
אחרי תקופה של יומיים אני שוב נכנס לעניין ושוב יורד. ביוגה זה דומה לטכניקות נשימה שבהן אנחנו לא ישר לוקחים שאיפה ועוצרים, אלא, שואפים קצת וקצת עוצרים, שואפים קצת וקצת עוצרים. וככה יוצרים אדפטציה. כך יוצרים הסתגלות.
ויש דרך לינארית: אני בוחר היום לאכול ארוחה אחת מודעת ונכונה. לפחות ארוחה אחת, אבל במאה אחוז. למחרת, עוד ארוחה, אבל יכול להיות שבעוד כמה ימים אני אוכל שתי ארוחות כאלה. ואחרי חודש את שלוש הארוחות אני אוכל בצורה כזו ואני מרגיש שזה טבעי לי.
ואז אין לי צורך לחזור. ואם אני רוצה לבדוק מתוך התנסות, אני טועם משהו שאהבתי ומרגיש שאני לועס פלסטיק.
זאת אומרת שנגמלתי. אפשר, כמובן, לחזור לזה אם מאוד רוצים כי הסמסקרות נשרפות מאוד קשה, אבל, מתקבלות בברכה מאוד מהר. סמסקרות הן התרשמויות העבר. למשל, דבורה באה ושאלה: “שמע, אננדה, בשנה שעברה העניין של אוכל חי לא היה”. אני אומר: “נכון. כולנו בתהליך של התפתחות מסוימת. מכל הטיעונים שהעברתי לכם, טיעון אחד היה לי כמו פיצוץ בראש: כי כל דבר אחר הוא לא חי. אם אני לוקח מזון ומחמיץ, מטגן, מאדה, מבשל, אני ממית אותו. לי זה היה מאוד ברור. מהקהל: בזה שאתה קוטף אותו, אתה כבר ממית אותו. אננדה: מצוין. ברגע שאתה קוטף פרי מהעץ, בתוכו מתחיל תהליך של מוות . הוא לא מת באותו רגע, אבל, התהליך, לאט, לאט, קורה. לכן, אוכל צריך להיות טרי. אפשר להגיד שאורתודוקסיה, כמו כל סוג של פנאטיזם, היא לא טובה, לא נכונה. כי פנאטיזם זה גם סוג של אלימות. יש, למשל, הרצאה מאוד מפורסמת של גארי יורופסקי. לדעתי, הוא איש מאוד אלים. הוא מנסה להעביר אנשים לטבעונות. לדעתי, בתוך עצמו הוא אדם מאוד אלים. לא משנה מה הוא אומר. זה לא העניין. העניין, איך הוא ניגש לסיפור. ואז, אנשים שהם חלשים באופיים, נכנסים תחת השפעת כוחו הפנימי. מצד אחד הם מבינים שזה נכון, אבל, מצד שני, פיזיולוגית, רגשית ומנטאלית הם לא מוכנים לזה.
והם יכולים לפגוע בעצמם בגלל המעבר הלא טבעי. . אתם יכולים לקבל את זה, או לא. אבל כאשר אדם מדבר, אתם יכולים לראות מאיזה מקום הוא מדבר. על מי ואיך הוא משפיע. שוב אזכיר לכם:מבחינת יוגה, אהימסמה, כמו כל החוקים הוא חוק אוניברסלי. הוא לא מוגבל, לא בזמן, לא במקום, לא בנסיבות ולא במעמד. אלימות זו אלימות. יש דבר מדהים שבתוכו לא מתקיים תהליך של מוות, אלא, תהליך של חיים. מונבטים. מה שקורה במונבטים – בניגוד לכל מוצר אחר – במקום תהליך של ניוון, יש תהליך של צמיחה. תהליך של גדילה. זה אוכל הנושא בתוכו מידע של החיים. זה אוכל שאנחנו יכולים להנביט דגניים וקטניות. זה מאוד פשוט וזה טעים . מאש מונבט. זה אוכל יחסות קל לעיכול ומאוד ממלא. כמות קטנה של מונבטים וירקות יכולה לספק ארוחה מלאה לכל אדם אנחנו צריכים לדעת גם עקרונות של אש העיכול. אש העיכול לא בוערת כל הזמן. היא כמו הא וטהא, כמו יין ויאנג. היא פועלת בחוקיות טבעית. החוקיות הטבעית של אש העיכול היא לפי החוקיות של השמש. השמש הכי חזקה בצהרים ובין אחת עשרה או שתיים עשרה לשתיים בצהריים, זו האש הכי חזקה. זה הזמן לארוחה העיקרית. בשעות הבוקר אש העיכול עדיין חלשה ובשעות הערב, היא כבר חלשה. אם אתם עדיין לא מוכנים לרעיון הזה שמה שאנחנו אוכלים זה מה שהמיקרופלורה שלנו מייצרת ולכן גוף זקוק אוכל חי, תנסו, לפחות, ארוחה אחת בערב – הארוחה האחרונה תהיה רק של אוכל חי. למה אנחנו צריכים את זה? כדי שכשנלך לישון, קודם כל הקיבה כבר תהיה ריקה, אבל דווקא המעיים, המעי הגס, יהיו מלאים בדברים חיוניים לגוף. כל מה שהגוף זקוק לו. אוכל חי זה מה שצומח ומה שאנחנו אוכלים בדיוק כמו שזה צומח. בילדות היה לנו סיפור על עץ שעליו גדלות חלות. לחם זה הסם הכי גדול. יותר גדול מבשר ויותר גדול מגבינה. כשאתם עוברים לאכילה מודעת, אתם שמים לב לדבר מאוד מעניין. אתם אוכלים פחות, אתם מגיעים לשובע, אבל אתם לא מרגישים מלאים. אתם מגיעים לשובע באמת ואף פעם לא מרגישים מלאות. מה קורה לאדם אחרי ארוחת צהרים, בדרך כלל? בעבודה אוכלים, מתיישבים לפני המחשב ונרדמים. למה אנשים נרדמים אחרי הארוחה? האוכל צריך להביא אנרגיה. פה הכל עובד הפוך . זה לא נותן אנרגיה. זה לוקח המון אנרגיה. כאשר אתם אוכלים אוכל חי, זה לא קורה לכם. אתם אוכלים ומספקים את עצמכם ואתם לא מרגישים מלאים. ותופעה מאוד מעניינת: אתם מתחילים לאכול פחות ופחות.
ואל תדאגו בגלל שאתם אוכלים פחות. הגוף עובר למשטר אחר. הוא נהייה הרבה יותר יעיל. זה לא רק שאתם אוכלים פחות, אתם הופכים להיות יעילים יותר. אתם ישנים פחות. תקומו בבוקר ללא התופעות הרגילות של עיניים נפוחות, ליחה בעיניים, באף, בפה, שכבה על הלשון,הריח מהפה הוא בדרך כלל לא של השיניים. זה ריח של אמוניה- תוצר פירוק חלבונים.
זה הבשר. זה בא מהקיבה, מתוך מוצרים שלא התפרקו עד הסוף כמו שצריך. לא משנה עם מה תצחצחו שיניים. כל עוד לא תשנו את המיקרופלורה של המעיים, הריח יישאר. ריח מהגוף: הזיעה מהגוף היא האינדיקציה לאוכלוסייה של הגוף שלכם. הבהירות משתנה. לא רק בהירות רגשית. בהירות מנטאלית. אנרגטיקה כללית משתנה. עוד דבר מאוד חשוב: אם יש פציעות או מחלות, הגוף מתרפא בצורה הרבה יותר מהירה. המערכת החיסונית מתחזקת וכשיש פציעה או מחלה, הריפוי מתרחש הרבה יותר מהר. הסביבה החומצית, סביבת הקברנים היא מאוד ידידותית לכל סוגי המחלות. היא מזמינה אותן.
סביבה של חקלאים, סביבה בסיסית, אינה מתאימה למחלות. אנחנו מפסיקים מתעסקים במחלות ומתחילים לטפח את הבריאות. כמו שאמר אבו סינא – הרופא הערבי המפורסם: “אם אנחנו חושבים שאין לנו זמן לעסוק בבריאות, יהיה לנו זמן לעסוק במחלות”.
לגבי גמילה, עוד דבר: אם אתם רואים שאתם רוצים ולא יכולים לעשות את המעבר, אז אפשר להקל על התהליך בעזרת צום של משלושה ימים ומעלה עם מים. הוא גורם לחיסול המיקרופאונה במעיים. אחר כך הרבה יותר קל לעבור לאכילה מודעת.
אני חייב להתוודות שיש עוד דברים שלא העליתי, אבל אני לא רוצה להכניס אותם בצורה שטחית . אני חושב שזה היה די “אוכל” להיום. ומקווה שאתם יוצאים מפה עם כלים מעשיים ואשמח אם תשתפו אותי איך משתנה תרגישתכםו איך אתם משפיעים על החיים שלכם ושל הסביבה שלכם.
תודה רבה.
OM… OM….OM…